מייזל חנה

(08/02/1930 – 19/04/2019)

חנה מייזל ז"ל

נולדה ב – 8.2.1930

נפטרה ב – 19.4.2019

חנה נולדה ט' בשבט התר"צ בלודז' פולין להוריה בינה ויעקב פוקס. אחיה נתן – סנק גדול ממנה בשבע שנים. אביה יעקב היה מורה לעברית בבי"ס יהודי ואמה עקרת בית.

בבית שמרו על כשרות וההורים דיברו בינהם אידיש. עד גיל 6 היתה בבית עם מטפלת.

"אין לי שום קשר רגשי לעיר. כילדה זוכרת את הדרך לסבא וסבתא שלי וקונדיטוריה ברחוב שלנו. איני דוברת פולנית"

בהיותה בת 6 עלתה המשפחה לארץ והגיעה באוניה לנמל יפו. המשפחה גרה בתל אביב וחנה למדה בבי"ס דתי "תלפיות" כי הוריה היו אנשי "הפועל המזרחי" והמשיכה לתיכון דתי.

בנעוריה הצטרפה לתנועת "המכבי הצעיר" ומגיל 15 החלה גם להדריך. על פסל שקיבלה כמתנה מחניכיה ליום הולדתה כתוב: "חנה קבלי נא את ברכותינו למלאת לך 15 שנה, עלי והצליחי בסולם החיים ואל תשכחי את חובתך לעמך הסובל, מחבריך וחברותיך במכבי צעיר".

"אחרי המלחמה שמעתי מחייל משוחרר מהברגידה על מה שארע באירופה וזה השפיע עלי".

למרות חברותה במכבי צעיר הצטרפה להגנה.

בסוף 1946 הוקמה הכשרה של חברים מ "מכבי צעיר" שהתנדבו לפלמ"ח ונשלחו לגבעת חיים.

בשנת 1947 בהיותה בת 17 ולמרות התנגדות ההורים התנדבה חנה לפלמ"ח. היא נבחרה ע"י ההכשרה ללכת לקורס מ"כים של הפל"מח בדליה [מאי – יולי 1947].

לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית ב- 29.11.1947 והחרפת המצב של ישובי הנגב, ההכשרה צורפה לגדוד השני של חטיבת הנגב שרוכז בניר עם. היא פיקדה והדריכה לוחמים ברוחמה [כיתה של בנים שבאו מקפריסין] וסעד.

ב 19.4.48 *** יצא כוח ליווי לשיירה שיצאה מניר עם להקמת קיבוץ ברור חיל. חנה הצטרפה לכוח ונפצעה קשה מאד.

לאחר תקופת טיפולים ארוכה הועברה לתפקיד עורפי של החטיבה ביפו וסיימה את שרותה.

בעקבות רצח ברנדוט 17.9.1948 גויסה לשרות המודיעין שהיה ראשיתו של השב"כ.

בתחילת שנות ה – 50 הגיעה חנה לניו יורק כאשת הקונסול [משה ריבלין]. "אהבתי את ניו יורק היה נהדר. אהבתי מוזיאונים, הצגות. פעם ראשונה שנתקלתי בדבר כזה. היו לי הרבה חוויות".

לאחר שחזרה מניו יורק התקשרה עם דב, אותו פגשה בקונסוליה בניו יורק, והגיעה לאלונים.

ב- 1962 הצטרפה אילנה למשפחה. באלונים לימדה אנגלית במשך כמה שנים ואח"כ עבדה יותר מ 20 שנה ברפא"ל כמזכירה, בתפקידי כח אדם, בארכיון ופעילה בוועד העובדים.

עם פרישתה מרפא"ל עזרה במסירות ואהבה לסינדי, קרין, גידי ונדב לאחר מותו של ישראל .

החדר של חנה ודב היה לעתים קרובות מלא באנשים בשל האווירה החמה והמזמינה שחנה ודב ידעו להעניק, עם הרבה דאגה ונתינה בנוסף ל"מאומצים" הקבועים חיימקה ושמוליק וגם עמי ואליסה שהפכו לבני משפחה.

חנה היתה חובבת ספרות, אמנות, טיולים בארץ ובעולם ומלאת עניין בתחומים רבים.

היא תחסר לנו מאד.

דבורהלה

*** לפי "יומן הפעולות" בחוברת "הגדוד השני בנגב" . 1.5.1949

ספתוקה שלנו אנחנו כבר מתגעגעים.

לא מעכלים כל כך שהאפשרות להתווכח איתך, לשמוע, לחבק וללמוד ממך עוד ערך חשוב בחיים יצטרכו להיעשות בדרך יצירתית של מחשבה, מה את היית אומרת, איך היית מגיבה?

השריקה הקיבוצית שלך, אמירת השלום באצבע אחת, הסטייל.

עבורנו היית הרבה מעבר לרק סבתא, היית אמא שנייה, הנוכחות שלך ושל סבא בחיינו השלימה את הילדות שלנו עד היום האחרון.

הבית שלכם היה מלא בכל טוב בשבילנו, והקדשתם לנו את כל כולכם, עזרה בשיעורי בית, ארוחות שבת משפחתיות עם כמות כפולה של קניידלך- חצי לטעימות וחצי לארוחה, חגיגות חנוכה, שינה בסופי שבוע, היית אורחת כבוד בכל הכיתות שלנו עם סיפורי הפלמ״ח שלך, כל משחק קופסא עדכני ומבוקש נקנה מייד לארון המשחקים, גם אם הדבר אמר להשאיר משחק פתוח ששוחק בהמשכים… ימים הוא חיכה לנו. בסיטואציות שפריט לבוש מסויים לא נמצא בחנויות, מכונת התפירה יצאה ונאלצת להפגין את כישורי התפירה שלך, היית הכתובת הראשונה לאיסוף מכל מקום בכל שעה.

והמאכלים… מרק המיניסטרוני בסיר ענק, כדורי בשר, עוגת תפוזים, שושנים, פשטידות לרוב, גפילטע פיש- בגדיי מלכוס.

הבית שלכם היה פתוח ומקבל גם לכל החברים שלנו.

היה לך חשוב שנפתח את הידע והיכולת שלנו להתקיים בכבוד.

הייתה לך תשוקה לחיים של נערה צעירה, על אף שתמיד התעקשת שאת מתגלגלת בדרכים קצת יותר מאיתנו, ביקרת בכל העולם ונהנת מהחיים, עד לפני שנה עדיין נסעת למכללה ללמוד פילוסופיה.

כל כך הרבה אנשים חיבקת לחייך ומהמפגש הראשון המשמעות הייתה שיש תוספת חדשה למשפחה, בנית משפחה ענפה, היית אישיות מקשרת עד היום בין אנשים טובים, שעם כל אחד היה לך חיבור מיוחד משלו.

החוזק והאצילות שלך ליוו אותך עד הרגע האחרון.

חשוב לנו שתדעי שהילדים שלנו תמיד ידעו מי ומה היית. ואת ממשיכה איתנו.

אוהבים אותך כל כך!

קרין, נדב וגידי

חנשקה יקרה,
רוצה להגיד שהיית עבורי אמא שניה גם בהערותייך אך בעיקר בתמיכתך.
אחרים יתארו את קווי האופי שלך- אני רק אציין שתמיד הפליא אותי איך שהעסיקו אותך ההתמודדויות של אהובייך – שלעיתים ב"לילות לבנים" עלו לך כל מיני מחשבות יצירתיות כיצד לשפר מצבים או להתגבר על מכשולים.
אישה עם לב זהב ונתינה אין סופית.
אני מודה לך על האפשרות להחזיר במעט את התמיכה שהפגנת כלפיי ורוצה לומר שזו הייתה זכות לטפל בך ולהיות בשבילך בהתמודדותך עם הירידה בבריאותך.
חנשקה יקרה תחסרי לי המון,

אוהבת אותך ומוקירה אותך!
סינדי.

Safta, was a one of a kind grandmother. For her, learning was an important part of living. She believed it is important to take advantage of your potential and loved to expand her knowledge, regardless of age, and wanted the same for her family. She definitely succeeded. Anyone who has been in conversation with her would likely receive some of her wit and wisdom, plus a debate here and there. Likely to make one smile and possibly even come out from it wiser. She would ask questions, because she cared and expected something from others, just as she expected from herself. She wanted us to learn, to ask questions, seek knowledge, be inquisitive, to be better, and to use this new found knowledge to make our own mind up, and not have someone make it up for us. Just to think. Use our brains, expand our horizons.

She may have been far, but she always made clear that she was available to our needs. We were always warmly welcomed by her, whether it be to Israel and her house, or simply to converse on the phone. She also enjoyed writing and receiving letters. We are forever grateful to know her and have her as our grandmother. She is now in a better place, reunited with Saba. And hopefully, like Safta, we remember that living is about learning, as much as it is about striving to be better. We will miss her very much. [OPTIONAL: Don’t drink all the alcohol]. Thank you.

סבתא יקרה ואהובה.
כבר הרבה זמן, עוד מלפני שהתגלתה המחלה, אני מסתתובבת עם ההבנה הזאת בראש, שמתישהו תלכי מאיתנו. זה לא נראה סביר, חשבתי, אבל בכל זאת, זה קורה לכולם בסוף. וגם לך זה יקרה.
לפני שנתיים בערך, סיפרת לי על כמה אנשים מהקיבוץ שנפטרו סביב גיל 90, ואמרת "מפחיד להתקרב לגיל הזה".
ניסיתי להתכונן. כדי שזה לא יכאב מדי. לנסות להיפרד ולהשלים עם לכתך, עוד מבעוד מועד. ניסיתי למצוא ניחומים בעובדה, שלמרות שאת עוזבת בגופך את נשארת איתי תמיד ברוחך. ניסיתי לאסוף את הזכרונות, את הבדיחות הקבועות, את הרוח שלך, כצידה לדרך להמשך המסע. והשארת לנו כמורשת הרבה מאלה.
למדתי ממך הרבה מאוד דברים ואני בטוחה שעוד אלמד, כשהתנאים יבשילו, כשאהיה מספיק בוגרת כדי להבין אותם.
בשבילי היית מקור השראה.
תמיד מקשיבה, מעודדת, תומכת.
ביתך תמיד פתוח, ליבך פתוח, ידך פתוחה.
נשאת את חייך, ואת הקשיים שבהם, באצילות.
פעלת מתוך חשיבה עצמאית, וקיבלת החלטות מתוך איזון מופלא בין היגיון בריא, לב רגיש, וערכים מוצקים.
את היית מתייחסת בביטול למילה "רוחניות", אך בשבילי היית מורה רוחנית.
הטלת ספק בכל מוסכמה. תמיד היית מוכנה לנהל דיבייט על הצהרה כלשהי. וכשהיו מנופפים מולך בהוכחות, טענת ש"עם סטטיסטיקה אפשר להוכיח הכל, אפילו את האמת…".
תמיד ראית את הטוב והיפה באנשים, מכל גיל. היית חוליה מקשרת ביניהם ויצרת סביבך קהילה, ששרתה עליה רוח של כבוד, אהבה ועזרה הדדית.
קשה לתאר בסיטואציה כזאת, במילים רציניות, את אישיותך שהייתה כל כך קלילה ומשועשעת. בכל מקום שהיה קושי או כובד, ידעת למצוא פתרון שיעשה את הדברים פשוטים וקלים יותר. ידעת להניח לטפל, לסלוח, ולפעמים גם להבליג.
כמעט בכל סיטואציה, אפילו בקשות ביותר, מצאת זוויות קומיות.
כשהקשבתי לזכרונותייך מתקופת הפלמ"ח, שהקלטתי יום אחד במקרה, צחקתי עד דמעות.
היה איתך פשוט כיף. כילדה אהבתי לבלות אצלך ואצל סבא, וכבונוס בחברת בני הדודים הביולוגיים והמאומצים. לכולנו הייתה פינה חמה בלב ומגירת ממתקים מלאה בארון.
כבוגרת אהבתי לדבר איתך, להירתם לפרוייקטים השונים שיזמת, לבלות ביחד, בניסיון לספק את התיאבון הבריא שלך לאומנות ובילויים בעיר ובכפר, לצאת איתך למסעות ברחבי הארץ במשימות משפחתיות ואחרות.
באהבה עצומה והערכה ענקית – אני נפרדת מקיומך בעולם הזה. היה לנו כבוד גדול וכיף גדול להכיר אותך ולהיות חלק מחייך.
נכדתך ענת.