(29/08/1918 – 22/12/2014)
אבא נולד בסוף הקיץ של 1918 בשכונת נחלת ציון בירושלים, כבן הזקונים לאחר שבעה אחים ואחיות, להוריו תמר ורחמן ניסן כהן .
אביו – רחמן , היה מראשי העדה הפרסית בירושלים, ובנוסף לתפקידו כגזבר וכגבאי בית הכנסת של אנשי העדה, היה משמש כבורר בסכסוכים שהיו מביאים לפניו .
הבית היה בית מסורתי, והחינוך הראשון שאבא קיבל היה ב"תלמוד תורה" שפעל בבית הכנסת "אוהבי ציון", הקיים עד היום בירושלים.
בגיל 11 אבא מתחיל ללמוד בבית ספר אליאנס, ושם הוא רוכש השכלה כללית, ואף שליטה מלאה בצרפתית, אנגלית, עברית, וערבית . בית הספר אליאנס והפעילות הענפה, כחניך וכמדריך, בתנועת "המחנות העולים" ומאוחר יותר ב"נוער העובד", הם שקבעו במידה רבה את מסלול חייו, שהוביל אותו אל מחוץ לשכונה, אל הקיבוץ ואל השליחות לגולת פרס .
המתח בין החיים ע"פ מסורת בית אבא, לבין דרך חיים ציונית – חלוצית שלאורה התחנך וחינך בתנועת הנוער – מיוצג היטב בסיפור בריחתו מהבית, בניגוד לדעת הוריו, לקיבוץ אשדות יעקב. מעשה שגרם לסערה גדולה במשפחה ובשכונה כולה. הוריו – שלא יכלו לסבול את הבושה הגדולה, מגיעים, להפתעתו ולתדהמתו, לקיבוץ, ומתחננים בפניו לחזור למוטב, ולשוב לירושלים.
בקיץ 1937 אבא עוזב שנית את השכונה, והפעם כבר לא ישוב אליה יותר, אך ימשיך לשאת אותה בליבו, בזיכרונותיו, ובסיפורים שיספר לנו. הוא יוצא להכשרה בקיבוץ רמת הכובש, ובראשית 1938 נמנה על מייסדי קבוץ רביבים.
משיכתו לעבודה חינוכית ולהדרכה מביאה אותו, בשנת 1939, להשתתף בסמינר מדריכים של הנוער העובד, שלאחריו מוטל עליו לרכז את סניף התנועה בטבריה. ושם, סוף סוף, מצליח הירושלמי שלנו ללמוד לשחות. חניכיו מפתים אותו לעלות על סירה ולשוט בכינרת, וכשהסירה מתרחקת מן החוף, הם משליכים אותו למים, ואבא נאלץ לפרפר ולשחות עד הגיעו אל החוף.
בראשית 1942 אבא מוזמן לראיון אצל שאול אביגור שהיה ראש המוסד לעליה ב' , והוא מגויס לתפקיד של שליח המוסד לפרס. הוא מגיע לטהראן בזהות בדויה של סוחר עירקי בשם "דאוד כדורי", ומשם זה נגזר הכינוי "חבר דוד", כינוי שעד היום שגור בפיהם של רבים מחניכיו בשנים אלו.
שליחות זו, שנמשכה מעל ל – 5 שנים, היתה בעבור אבא גולת הכותרת של פעילותו החינוכית, והחוויה המעצבת של חייו מעתה ואילך. הוא משקיע את עצמו בשיעורי עברית, והכרת ישראל, ומביא לבני הקהילה את בשורת הציונות והעלייה לארץ. ייסודה של תנועת "החלוץ", והקמתם של הסניפים ברחבי פרס, היתה התגשמות חלום בעבורו.
במהלך הפעילות בתנועה, צדה את עינו של אבא חניכה צעירה, שחומה, ויפהפיה שתהפוך בחודש מרץ 1947, עם נישואיהם, לגב' שושנה כהן , ובעתיד תהיה אימא שלנו.
לאחר סיום השליחות, בשנת 1947, חוזרים אבא ואימא לרביבים, וביולי 1948 נולד הבן הבכור חזי שנקרא ע"ש סבא יחזקאל , אביה של אימא. כשבוע לאחר הלידה מגיעה המשפחה הצעירה, יחד עם משפחות נוספות לאלונים.
באלונים נולדים מיכל בשנת 1951, ואחריה אנוכי הקטן בשנת 1957. אבא עובד באותן שנים בכרם ובפרדס, אך עיקר גאוותו היתה על פעילותו בתחום התרבות, והשתתפות בעיצוב הטקסים והחגים בקיבוץ. בתפקידו כמרכז ועדת תרבות, הוא דואג להעשיר את החגים בתכנים וערכים אותם ספג בבית, ובתנועת הנוער, ושאותם הנחיל לחניכיו במהלך השליחות. ערכים של כיבוד המסורת, נאמנות למעשה החלוצי, ואהבת האדם.
במשך כ – 20 שנה עסק אבא בעריכת עלון הקיבוץ שהיה יוצא בקביעות ומחולק בכל יום שישי לתאי הדואר. לנו זכורה בעיקר, דאגתו הרבה בכל יום רביעי בשבוע, שמא אין לו מספיק חומר להוצאת העלון, וכך לא יהיה מה לחלק בתיבות הדואר.
במקביל לעריכת העלון לקח על עצמו אבא, גם את הטיפול בארכיון הקיבוץ, ודומה כי אהבתו לעברית, החיבה למילה הכתובה ולניסוח מעניין ומשובח, ומשיכתו לפעילות חינוכית – הדרכתית היתה מעין צוואה עבורנו – ילדיו, שכולנו אוהבים את הכתיבה, וכולנו עוסקים בתחומי ההוראה וההדרכה.
נזכור אותך אבא , כבעל סיפורי ירושלים, פעיל נלהב של המעשה החלוצי, היוצר קשר עם כל אדם, גם ללא ידיעת השפה, המקנה לנו את ידיעת הארץ, ואוהב העברית.
רם
כהן
כן. לא תמיד קראתי לך אבא. היו פעמים שהיית כל כך כהן. כמו הכהן הגדול על הבימה. נושא דברך בקול ובעוצמה.
והיו פעמים שהיית לנו אבא-כהן, למשל בערבי חורף קרים, שלושתנו מתחת לשמיכה ואתה שואל חידות מן התנ"ך: מי אמר למי, מי הלך לשם, איך נגמר פסוק זה או אחר… היה נדמה לי אז שאתה יודע את כל התנ"ך בעל-פה…אבא-כהן היית לנו עם ברכת הלילה טוב הירושלמית שלך: "בטוב תליני וברחמים רבים תקיצי". ואני באמת הייתה זו שזקוקה לרחמים אלו… קשתה עלי הפרידה מההורים בלילה.
גיליתי בך את האבא ואת האדם הרב תרבותי, המשכיל השואף לעוד ועוד ידע בתחומים רבים, רק עם בגרותי. מתנות קטנות שהענקת לי פתחו לפני את עולמות חייך את אהבותייך והיו כמו אבני פינה הבונות דרכי בחיים. את אוסף גלויות ציירי העולם שאספת בנעורייך, נתת לי בסיום התיכון. אהבת את ואן-גוך. אמרת שציוריו מזכירים לך את הקמת קיבוץ רביבים. עם היותי מורה נתת לי ספר קטן ומשומש של אלתרמן עם הקדשה: "לך מורה עיבריה" וציטוט מאמר של קונפוציוס על איך להתנהג עם ילד שיודע ואיך עם ילד שאינו יודע שהוא יודע… כן. גם חשיבה פסיכולוגית הייתה לך, על אף שלא פעם קשה היה לך ליישם אותה במציאות… בספרון ישן אחר של לאה גולדברג ציטטת מאמר פילוסופי של ברנארד ראסל. ואת המחזור לימים נוראים של אבא שלך, ספר עתיק, (אותו גם לקחת לבי"כנ בטבעון כשליווית את ילדי הכיתה שלימדתי באלונים), נתת לי עם נישואי. כשהצבתי אותו על מדף הספרים בביתי נפלו מתוכו שני פתקים… שיר מרגש משמחה ומכאב שכתבת על התחברותי לספ האיש שלי. וקלף עור ובו מילים לא ברורות בכתב סתם. לימים, התרגשנו לגלות שזו תפילה בראשי תיבות שאבא שלך ניסה לכתוב: "אנא בכוח גדולת ימינך".
כך דרך המוני המכתבים, הפתקים וההקדשות שכתבת, חיברת אותי אל עברך, עברי, עבר העם היהודי. נשאת אותי הלאה אל עולם נאור משכיל המשלב ערכים יהודיים עם ערכים הומאניים.
אפוא שהצלחתי וכל מה שרכשתי בחיי, בא ממך אבא ומאמא וממשיך הלאה הלאה. תודה אבא. מיכל
אבא אבא השמש זורחת לך אבא
לאורה אומר לך אבא – אתה איתי אתה איתי.
גם אם הרחקת לכת אבא, הן תדע כי תמיד היית מלכי.
כי היית לנו אב, מחנך ומורה,
היית דמות שבחושך דרכנו מראה.
כי היית אדם באשר הוא אדם,
אוהב, שונא, מתרגז מידי פעם.
אזכור אתך לעד אב יקר שלי
אזכור אותך תמיד חבר טוב שלי
נזכור ונבטיח שלא נעזוב את אמא לבד
כי יודעים עד כמה אהבת אותה, לא רצית שתהיה בדד.
אבא אלוהים נתן לך מתנה, דבר גדול דבר נפלא
חיים טובים וארוכים על זאת האדמה.
זאת האדמה בה נולדת, בה גדלת,
בה הפרחת את השממה ובנית לך משפחה
זאת האדמה בה גידלת אותנו
ועתה היא אוספת אותך אל חיקה.
נוח בשלום בזאת האדמה
אנחנו מבטיחים להמשיך וללכת בדרכך. חזי
