(15/06/1919 – 04/09/2002)
עוד דמות מהגלריה הותיקה של אלונים נעלמה מנופינו.
שלמה טבעוני, הנער מכרם התימנים שאומץ ע"י דוד כהן אבי הנוער העובד, שהיה
לסמל, לדוגמא ולתמצית טעם קיומה של תנועת "הנוער העובד".
שלמה נולד בתימן ב-1919 . ובעודו תינוק התייתם מאימו. מאחר ואביו שהיה
בתימן רוכל נודד בין הכפרים והעיירות, נעדר רוב ימות השבוע מהבית, גדל הילד
היתום שלמה בבית סבתו עד גיל שלוש.
בפתח ספרו "הנער מכרם התימנים". מספר שלמה על עלייתו ארצה "בבוקר שרבי
אחד בשנת תרפ"ג – 1923 באה רכבת עולים שנוסעיה עשו דרכם מעדן דרך מצרים
לארץ ישראל.
בתוך ההמון הרוגש. התבלט ילד צנום כבן שלוש לבוש שלמה דלה, ורגליו נעולות
נעלים גדולות ממידתו. ילד זה הייתי אני, שצורפתי לדרכון בחסותה של משפחה
מטופלת בחמישה ילדים ואני כביכול ילדם השישי".
בארץ עבר שלמה לחסותה של דודתו צביה, אחות אביו. שנתיים לאחר מכן עלה גם
אביו, יחד עם אשתו החדשה ושתי בנותיה שנולדו לאחר עלייתו של שלמה ארצה.
את ילדותו העביר שלמה בכרם התימנים בתנאי דלות ועוני קשים. גם לימודיו
ב"חדר" עם ה"מורי" ובביה"ס "תחכמוני" לא עלו יפה, ומוקדם מאד כילד, נזרק שלמה
לרחוב ולכל עבודה מזדמנת ממכירת עיתונים וסבלות ועד לקילוף שקדים, עזרה
לבוצרי ענבים, ושליחויות שונות. עד לאותו יום גורלי שהביא את המפנה בחייו. ביום
שעמד ברחוב ומכר עיתונים, פגש בו דוד כהן – אביו של מולה שלנו, שהיה לאבי
"הנוער העובד".
דוד כבש את ליבו של הילד התימני שלמה, אימץ אותו לתנועה, דאג להשכלתו
במסגרת שעורי ערב ב"נוער העובד" ולמקומות עבודה. מאוחר יותר יצא שלמה עם
חבורת נערים מ"הנוער העובד" בתל-אביב להכשרה בקיבוץ בית אלפא. בתום
תקופת ההכשרה הצטרף שלמה לקיבוץ אלונים.
שלמה הגיע לאלונים ב- 1938 יחד עם צ'יבי חברו להכשרת "בית אלפא". הם הגיעו
בעצם ימי המעבר של אלונים משייך אבריק לישוב הקבע קוסקוס טבעון, היא גבעת
אלונים. כאן גם החליף את שם משפחתו לטבעוני.
החברים באותה תקופה באלונים חיו בדלות כלכלית ובחוסר כל, אבל חלילה לא
במצוקה, אלא עם הרבה שמחת חיים. היה להט, הייתה אמונה, היה חלום של
הקמת חברה חדשה שוויונית, ותקווה גדולה להקמת המדינה בעתיד, והייתה גם
הרבה, הרבה תמימות. באותן שנים ראשונות לא היו באלונים לא רדיו וכמובן גם לא
טלוויזיה. באוהלים ובחדרים לא היו אפילו קפה וסוכר או קומקום להרתחת מים. ערכו
של החבר, האדם – לא נמדד באותם ימים בשכר הדיפרנציאלי, לכן נהגו להתכנס
ערב ערב בחדר האוכל הקטן ולבלות יחד בריקודים, בשיחות קולניות, בבדיחות,
במתיחות הדדיות, ובתעלולים. שלמה היה ה"ספץ" בתעלוליו. הוא הצטיין בהמצאת
תעלולים חדשות לבקרים. אלה היו ימיה ושנותיה הראשונים של אלונים ושל שלמה
שהיה המאושר באדם.
לימים הפך הוא עצמו, במשך שנים ארוכות בשליחות אלונים, למדריך ומחנך לדורות
של נעריםְ והקדיש את כל כולו ובכל להט נשמתו להצלת נוער במצוקה ושליחתם
למוסדות חינוך ולחברות נוער בקיבוצים. ברגישותו הרבה למצוקתם של נערים
ונערות מקופחים וחסרי בית דאג בכל מאודו למצוא להם בית ומחסה ואף רתם
מוסדות ותורמים להעניק להם השכלה וחינוך. הוא היה סוער נאבק, לוחם בלתי
נלאה לזכויות המקופחים ובעת ובעונה התמסר ללא לאות ללימוד והנהלת מורשת
ותרבות יהדות תימן למוסדות וליחידים. לימים משך ידו גם בעט סופרים, והוציא
מתחת ידו מספר ספרים בנושאים אלה.
הוא היה חרוץ ובעל יוזמה ומרץ בלתי נלאים. הקים באלונים את גן הירק לתפארת
של בית הספר וחינך ילדים רבים לעבודה בחקלאות. הקים את מפעל כבישת הזיתים
והחמוצים למטבח אלונים, ובין לבין עבד שנים רבות בריצוף. מקצוע שרכש בנעוריו
והתמחה בו עם הזמן.
במסגרת ההדרכה ב"נוער העובדיי פגש שלמה את אביגיל לה נישא ב-1943 והביאה
לאלונים. כאן נולדו ילדיהם שושי, נעמה, בנצי ונועם, וכאן גם נולדו נכדיהם דקלה
ודלית, רענן, איה וסיוון.
בשנותיו האחרונות סבל שלמה ממחלות רבות שהחלישו את כושרו הפיזי והנפשי,
התבודד והסתגר יותר ויותר בתוך דלת אמותיו. לאחרונה לפני מספר חודשים
התדרדר מצבו ואיבד במעט את כושר דיבורו.
הלך מאיתנו אדם סוער, נאבק, חסר מנוח, ולוחם חסר פשרות לזכויות המקופחים.
ואותנו הותיר עם הזיכרונות.
יהי זכרו ברוך.
יעקובה כהן
