(01/11/1924 – 08/01/2011)
לאה נולדה בחרקוב רוסיה, להוריה יוסף וזינה איטקין. אחות צעירה לאריה ושרה. בהיותה בת שנתיים, עלתה המשפחה ארצה וחיה בתל אביב. לאה למדה בבי"ס היסודי "בורוכוב" ובין מוריה היה גם המשורר חיים נחמן ביאליק. בתיכון למדה באחד המחזורים הראשונים של ביה"ס הריאלי ע"ש מונטיפיורי.
ב-1942, בהיותה בת 18, התגייסה לצבא הבריטי ושירתה כנהגת משאית עד לשיחרורה ב-1946.
במסגרת ביקוריה אצל חברותיה אופירה בלוך ופנינה שיינמן בקיבוץ אלנים, פגשה את שמואל ורדי, שלימים הפך לבעלה.
עם השחרור החלה ללמוד בבית מדרש למורים לחינוך גופני. בשנת 1946 התקבלה לחברות באלונים.
בפברואר 48 נולד בנה הבכור צפריר ואחריו נולדו אמיר ורויטל. את שלושתם יחד כינתה "צפרירי הבוקר באמירי העצים רוויי הטל".
במהלך השנים שלאחר מכן השתלמה לאה במוסדות אקדמיים שונים, כולל באנגליה, והעמיקה את הכשרתה והשכלתה בתחום התנועה והחינוך הגופני לפעוטות ולילדים.
במשך שנים רבות לימדה לאה חינוך גופני באלונים, בבתי ספר בעמק ומאוחר יותר בבתי מדרש למורים בנהלל ובחיפה, בהם הכשירה מורים לחנוך גופני.
בשנות החמישים והשישים היתה לאה מראשוני המדריכים לריקודי עם בעמק. היא הרקידה וסחפה אחריה אנשים רבים בהתלהבות ועם הרבה תשוקה לז'אנר.
באלונים העמידה לאה ריקודים לארועים ולחגי הקיבוץ ובמיוחד את ריקוד השֶרָלֶה בכלולות.
עם צאתה לגמלאות, בשנת 86, עבדה לאה באלגת בחריצות ובמסירות עוד 20 שנה רצופות.
לאה ניחנה בכישרון רב בהרבה מאוד תחומים: היא היטיבה לכתוב ולחרוז, הביאה לאלונים את אמנות הבטיק, רקמה וציירה וניגנה היטב בפסנתר ועוד כהנה וכהנה כישרונות ואיכויות . מעל לכל היא היתה ידועה בהומור שלה שהופנה תמיד אליה עצמה
אנו נפרדים היום מלאה, פצצת אנרגיה מהלכת.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
לומר לך קבל עם ועדה תודה – תודה על היותך את ולא אחרת, על כל ססגוניותך ועזות צבעייך. תודה על החוכמה והשנינות. תודה על החלוציות והתווית הדרך. תודה על היושרה ודרך הארץ. תודה על מסירות וחריצות אין קץ, תודה על המקוריות והיצירתיות.
תודה בשם כל חברותייך לספסל הלימודים ששנים רבות הקפדת לשמר על הקשר איתן. תודה בשם חברותייך האלמותיות נהגות המשאיות מהבריגדה. תודה מכל תלמידיך שממלאים את העמק. תודה מכל צוותי המורים-הקולגות איתם לימדת שנים. תודה מכל מיש הצחקת עד דמע בחרוז, בדיחה ופיזוז. תודה מכל הצעירים שהקפצת והרקדת עד אור הבוקר…..
תודה ששימשת לי דוגמא ומופת לאישה החדשה, המתקדמת שנלחמת על זכויותיה ללא פשרות. תודה שהיית שם בשבילי באש ובמים בימים קודרים וקשים ובשעת חולי – תמיד מושכת בחוטים מאחור ומסדרת עניינים, יושבת ליד מיטתי ערוכה ומוכנה לפקודתי. תודה על אין ספור חמשירים ששוררת וציורים שציירת וטרחת להשאיר לי מידי לילה בתוספת סוכריה בתוך נעלי הבית. תודה שפתחת לי את האזניים והכרת לי את כל הפזמונים, ההמנונים והשירונים של הבריגדה, הפלמ"ח והדבקות שהושרו בעמק. כל שירי הצבא האדום, מוזיקת עם סקוטית ואירית, או סתם שירי רחוב על חנן ועליזה.
אמא, תל אביבית בכל רמ"ח אבריך, חיה אורבנית שויתרה על כל הרגליה ומנהגיה ועברה לגור בקיבוץ אללונים בגלל יפי בלוריתו (אז היתה קיימת) של אבא ששבה את ליבך בארציותו ובפשטותו, שהראה ופתח לך עולמות חדשים של תשוקה, חום ואהבה אותם לא הכרת במציאות בה גדלת.
הקשר עם אבא לא צלח, ואת באומץ לב האופייני לך קמת ועזבת.
אמא, מעבר לכל שירי ההלל והסופרלטיבים, אותם היית בוודאי אומרת לי לדחוף ל…., בסך הכל היית ילדה אחת קטנה, מאד מוכשרת, שגדלה בלי אבא ועם אמא קשת יום, שצמחה ונהייתה אותה שֵדָה משחת מוכשרת, כלואה בתוך גוף של אישה בוגרת, צמאה בצורה נואשת לחום, אהבה ותשומת לב, אותם קבלת לעיתים, אך ממש לא מספיק.
אזכור אותך תמיד, אמא, עמוק עמוק בלב בכבוד, בהערכה ובגאווה
שלך
רויטל / טלי
סבתא,
הלכת מאיתנו לתמיד.
כבר המון זמן שאת לא ממש איתנו, לא באמת את, כל כך שונה מהאדם שהיית פעם.
היית קונצנזוס, "עוף שונה", "זן נדיר"! אין אדם שהכירך ונשאר אדיש. ואין מי שלא קיבל ממך הזמנה לבוא אליך הביתה ולראות את יצירות הרקמה שלך שקישטו את קירות ביתך, זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה, שהרי עמה היו מוגשים גם עוגה טעימה וקפה.
כל מי שהיה מסתובב בדרכי אלונים או בחדר האוכל, ועומע קולות נפץ רמים, היה יודע שמדובר בהתעטשויות המהדהדות שלך, וכולם ידעו מי גר בדירה שיש בה חלונות ויטראז' צבעוניים, או שאים אם רואים לפתע כוסות וניירות מכוסים בעיטורים – זה בטוח שלך.
דבר שהיה לך חשוב מאד בחיים זה אנחנו – הנכדים. את כל הילדות העברנו יחד, היית שם איתנו בכל שלב, אנרגטית, מלאת חיים ותזזיתיות, שרה ורוקדת.
"סבתא לאה שאכלה צפרדע" – זאת לא היתה סתם אמירה, באמת היית קופצת ומקרקרת ושוחה בבריכה. ניגנת בפסנתר, בחללית, בתופים, הערכת אומנות, הרחבת כל הזמן את הידע שלך על כל נושא בעולם.
תמיד נתת לי ביד רחבה אוכל, מתנות, בגדים, תכשיטים שכבר לא ענדת, מסטיקים ועוד ועוד. היית ממש לוקחת את זה קשה אם הייתי באה לביקור ולא היה לך מה לתת לי. סם כשהיית כבר תקופה ארוכה בבית הדורות, עוד נהגת לחפש בין חפצייך את מה את יכולה לתת לי והיית אומרת "מה, את תצאי מכאן בלי כלום? לא יכול להיות, זה לא בסדר".
נתת לי סבתא! נתת לי אותך!
אני שמחה שהיית בחתונה שלי והכרת את נדב, בן זוגי, שמחה שהכרת את יובל – בני, ויודעת שבתוך הערפל היה איזה ניצוץ כשהייתי באה איתו לבית הדורות. הוא היה יושב בחיקך ואת היית מכריזה בקול רם, כדי שכולם יידעו, שזה הנכד שלך.
אוהבת אותך לעולמים,
לי נכדתך
