(22/06/1926 – 01/12/2014)
בתיה נולדה בעיר ורשה שבפולין להוריה זאב ומלכה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיות בתיה בת 13, החליט אביה לעזוב את ורשה והמשפחה שהתה בביאליסטוק ומצאה מחסה בבית הכנסת שהיה גדוש וצפוף ביהודים נוספים שנמלטו על נפשם.
בעזרת הרוסים הועברה המשפחה לרוסיה ושם במסע שארך כחודשיים היטלטלו ברכבת, עד הגיעם לסיביר.
בתיה, על אף גילה הצעיר, יצאה לעזור בפרנסת המשפחה ועבדה בחטיבת עצים בתנאי החורף הקשים, בהם הייתה הטמפרטורה מגיעה למינוס 40 מעלות.
עם התקדמות הגרמנים מזרחה, גויסו גברי המקום ובהיותה כבת 15 מונתה כאחראית על הפעלת תחנת כוח שסיפקה חשמל.
עבור עבודתה זו זכתה בהקצבות מזון משופרות, אותן חילקה לנזקקים הרבים סביבה.
אחרי שהות של 4 שנים בסיביר קיבלה המשפחה אישור לעבור לאוקראינה בה ניתן היה לעבד את האדמה וליהנות משפע יחסי של מזון.
ב-1946 חזרו בני המשפחה לפולין ובתיה הצטרפה לקיבוץ הכשרה בצ'נסטוכוב בה פגשה את חיים.
בני הזוג נישאו בלודז' ולאור היותם משפחה, הוטל עליהם לקנות בכסף רב ילדים ששרדו את השואה במנזרים ובבתי גויים ולהעבירם מפולין לגרמניה.
באיטליה נועדו בתיה וחיים לעלות על "יציאת אירופה תש"ח", אך נאלצו לוותר על כך מפני שבתיה הייתה בשלבי הריון מתקדמים עם זאבי. רק 11 חודשים מאוחר יותר התאפשר להם לעלות ארצה בעלייה ד' – עליה ל"מיוחסים". העולים בעליה זו קבלו פספורט לגאלי ובעזרת שני עדים, על סמך הפספורט, קבלו אפשרות לבקר בארץ כתיירים, בימי השלטון הבריטי.
שבוע לאחר עלייתם ארצה הגיעו בתיה וחיים לאלונים.
באלונים נולדו שמחה והניה.
בתיה שניחנה בכוח פיזי רב, הייתה מן הבודדות בין חברות אלונים שעבדו בחקלאות. גם בבישול הפליאה, כשהגפילטע פיש מעשה ידיה פיאר שנים רבות את שולחן הסדר באלונים.
ידידים רבים רכשה לה בתיה בזכות חום לבה.
היא שמרה על חיוניות רבה, עד שהכריעה אותה מחלתה.
תהיה מנוחתה שלמה.
סבתא בתיה שלי,
איך אוכל להסביר את כל מה שהיה בינינו? זר לא יבין זאת.
העברנו יחד ימים ארוכים, שעות, דקות, דברנו על הכול.
על הכאבים, על האכזבות, על התקוות, על הילדות ועל החיים .
אני רוצה להגיד לך שאני גאה בך, תמיד היית אישה חזקה, גאה, מצמיתה במבט.
עם לב ענק מלא בנתינה – בלי גבול.
רק את עצמך היה קשה לך לאהוב.
ידעת ליהנות ולשאוב כוח מהדברים הקטנים … שום משימה לא נראתה לך בלתי אפשרית…
גם כשחווית כאבים קשים, תמיד ידעת לפרגן לצוות המטפל ולתת מילה טובה…
בשבועות האחרונים, כשהכאבים כבר נהיו בלתי נסבלים, אמרת לי שמספיק , את כבר לא רוצה יותר.
חיפשנו יחד את הדרך להיפרד מהחיים באופן מכובד, ללא כאב, למזלנו מצאנו אותה.
את בחרת והיית שלמה עם ההחלטה ואני שחררתי אותך.
סבתא, את כל מה שהיה לי לומר, אמרתי לך בחייך, את אישה ענקית, אין דברים כמוך.
כל הזמן בבית החולים, כשבכיתי אמרת לי: "טיפשונת מה את בוכה?"
אמרתי לך שאני כבר מתגעגעת אלייך.
הרופאים והאחיות צחקו עליי שאני מצלמת ומקליטה אותך כל הזמן. אבל אני רק רציתי שיישאר לי משהו ממך.
סבתא, אני אוהבת אותך כל כך ושמחה שעכשיו את שקטה וכבר לא סובלת.
אלה
