גוטמן עמוס

(12/12/1937 – 22/11/2017)

עמוס גוטמן ז"ל

נולד ב – 12.12.1937

נפטר ב – 22.11.2017

דברי פרידה מרעייתו:

אמרת למה את עצובה, אם אמות, אמות לא צעיר. היו לנו חיים מלאים ויפים עם משפחה וילדים מקסימים ואת, יפה שלי, יחטפו אותך. זכית לנכדים ואפילו לנינה שעוד עשרה ימים מגיעה מדנמרק.

יום ההולדת שלך ב-12.12 וכל המשפחה רצתה לחגוג איתך ואתה הרגעת, אני לא אהיה שם, בקור רוח ובהסכמה כמו כל דבר רע שקיבלת, וראית את המציאות הכואבת כדבר שצריך להוציא ממנו רק את הטוב.

עמוס יקר שלי, אישי, נפשך חלק מבשרי,

אהבתיך בכל מאודי והפרידה שהייתה מובנת שתגיע קשה מנשוא.

דבר אחד ביקשת, לא לסבול ולא ליפול לעול על בני המשפחה. כשהבנת שאתה חסר אונים עצמת את עיניך.

בחודש האחרון כשגופך בגד בך לאט לאט, לא התלוננת ולו במילה. גם כשכאבת ודאבת, עניין אותך מה קורה אצל כל ילד מילדיך וליווית ועזרת לכל אחד מהם והיית מעודכן בכל מה שעובר עליהם, בארץ ובחו"ל.

אורי, אהוב נפשך, כתינוק גידלת אותו מאז היוולדו וקשר עז נקשר בנפשך. כשדיברת עליו זרחו פניך מגאווה ואושר, כל נכדיך הקרובים והרחוקים היו יקרים לך בלי גבול.

ואת אהובתי אמרת, אני לא משאיר אותך לבד, ילדייך היקרים שכל אחד מהם עולם ומלואו, לא יעזבו אותך, חברייך שהם כמשפחה לנו לא יפקירו אותך.

עוד בהיותך בבית ליטפתי אותך ואמרתי אני משחררת אותך, די אי אפשר לסבול, לך אהובי, לך תנוח וכך אכן עשית.

אוהבת ואוהב תמיד –

יהודית

שלחי אותו
שלחי אותו, תני לו ללכת לחופשי
אף כי יודעת את שלא יחזור אלייך
שלחי אותו, תני לו ללכת למקומו
לשיבולים הכפופות ברוח

תני לו לחלוץ את נעליו,

לרוץ להשתובב עם הרוח
תני לו לשרוק ולזמר, לדלג על אבני דרך
תני לו לחיות כפי שחי

דברי פרידה מהילדים:

אבא יקר ואהוב שלנו,

איך אפשר לדבר עליך בזמן עבר? זה פשוט לא נתפס. מצד אחד שברת את כל הסטטיסטיקות של הרופאים, סכרת, מחלת סרטן ארורה, ניתוח לבלב ואתה גם לא ילד, אבל מצד שני הכל פתאומי ומהיר.

הראית לכולם שסטטיסטיקה לחוד ומציאות לחוד. לך היו תכניות אחרות ואף רופא לא יספיד אותך ויגיד שנותרו לך 4 חודשים לחיות כי הנה כבר כמעט שנתיים מאז גילוי המחלה שלך ואתה חיית חיים נפלאים גם בשנתיים האלו.

מאיפה להתחיל? אני כל כך רוצה שכולם ידעו איזה לב זהב היה לך מתחת לחזות הקשוחה. תורם בסתר, אוסף דברים למעון לנשים מוכות, מסייע לאנשים באלונים והכל בצנעה ובשקט.

היית אדם כל-כך ישר עד שהיינו משתגעים מזה. תמיד אמרת את האמת גם כשהיא הייתה כואבת וגם כשהיא גרמה לאנשים לכעוס עליך.

מעולם לא למדת באוניברסיטה אבל היית אנציקלופדיה מהלכת. לכולם יש google ולנו היה אותך. אין תחום שלא הכרת וידעת: היסטוריה, גיאוגרפיה, מדינות, פוליטיקה, ספרות, הכל וכמובן ספורט.

היית החוליה המחברת של המשפחה – דואג, יודע עלינו הכל, אפילו מה מצבו הכלכלי של כל אחד, מה התוכניות שלנו, לוקח, מחזיר, נוסע, קונה – הכל! רק שנהיה מאושרים.

את מי נשאל עכשיו? עם מי נתייעץ? מי יזכיר לאמא לקחת כדורים? מי יספר לאורי את כל הדברים המעניינים שלימדת אותו? מי ידבר בסקייפ יום-יום עם אמיר ושלומית? מי יבדוק ששי טיפל בכל המסמכים שלו? ועם מי אני אדבר כל בוקר?

החור שאתה משאיר אצלנו בלב גדול מידי. כולם אומרים שאנחנו משפחה מלוכדת ונשמור על זה גם עכשיו.

בעוד 3 שבועות תכננו לחגוג לך יום הולדת 80 וכבר כמה פעמים אמרת לנו שאתה לא תשרוד עד יום ההולדת שלך ואנחנו התייחסנו לזה כמו לכל הבדיחות הציניות שלך, אבל גם פה צדקת. כי סבא תמיד צודק, ככה כולנו תמיד אמרנו.

אהבת את החיים, אהבת את אמא, 54 שנים יחד כמו זוג יונים מוקפים תמיד בכל כך הרבה חברים.

גם בימים שלא הרגשת טוב לא ויתרת לצאת עם אמא לחברים. נלחמת עד השנייה האחרונה.

בימים האחרונים שבאמת סבלת, לא התלוננת והרגעת את כולנו. אי של יציבות והגיון בתוך כל הכאוס הזה. השבעת אותנו שלא ניתן לך להפוך לסיעודי וכשראית שזה הולך וקרב שחררת וויתרת.

שמרת על צלילות וכבוד עד לשניות האחרונות שתפסו אותנו ממש לא מוכנים. עוד אתמול, כשסיפרתי לך ששלומית כנראה תבוא מחר, אמרת שהיא לא תעז, שזה מיותר ושאנחנו מטורפים.

אף פעם לא אהבת להיות במרכז העניינים, ואם היית רואה את כל האנשים שהתאספו כאן לכבודך היית אומר – תגידו השתגעתם? אין לכם מה לעשות?

אז באמת עכשיו כבר אין לנו יותר מה לעשות חוץ מלהתגעגע. תודה על כל הזיכרונות היפים שהשארת לנו אתך וממך, ועל מה שהיית בשביל כל אחד מאתנו.

אוהבים מאוד –

אמיר וברידג'ט,
שלומית, והילה,
שי ותמי

חיים ויעל

וכל הנכדים