ברמן רחביה

(01/01/1916 – 28/04/1948)

בן טובה וצבי, נולד בשנת 1916 תרע"א בפולין, עלה ארצה בשנת 1921.
בילדותו למד בישיבת "עץ חיים" ובמקביל עזר להוריו כמחלק חלב.
בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד, על אף האוירה המסורתית בה התחנך. בתנועה התאפשר לו להביא לידי ביטוי את מרצו ופעלתנותו.
בנעוריו שימש כמדריך בתנועה תוך שילוב עבודה בפרדסים עם לימודי הנדסה שכל כך ריתקו אותו.
בהיותו חבר תנועה מסור ודבק ברעיונותיה הוא יצא להגשמה בהכשרה כחבר גרעין "אלונים" בעין חרוד.
עם עליית הגרעין להתיישבות היה רחביה מראשוני החברים של קיבוץ אלונים, חבר ער, עמוד תווך בחברה, נלהב ובעל דמיון והשפיע על חיי קיבוצו מעושרו הרוחני.
הוא נמנה עם הוגי הרעיון של פיתוח תעשיית עץ אלון ושקד על הרחבת שאר ענפי המשק.
את שירותו ב"הגנה" החל בגיל צעיר והיה בין ראשוני הפלמ"ח.
רחביה השתתף בפעולות הפשיטה בסוריה, בימי מלחמת העולם השניה, והיה בין המפקדים והפעילים במאבק על ההעפלה.
רק לעיתים רחוקות מצא לעצמו שעה קלה כדי לבוא הביתה, כיוון שהשקיע את עצמו כולו בתפקידים של מחתרת והצלה.
בראשית שנת 1948 שימש בתפקידי אבטחת שיירות ואחר כך בתכנון הפעולות לקראת שחרור חיפה.
בחודש אפריל 1948 נתמנה לקצין המנהלה של מבצע "הראל" לפריצת הדרך לירושלים.
ביום 20.4.1948 יצא בשיירה הגדולה, בה היו גם חברים במנהלת העם ומפקדים.
באזור שער הגיא הותקפה השיירה על ידי המון ערבי, שהמטיר עליה אש כבדה מרכסים לאורך הדרך. רחביה פעל לארגון השיירה וחילוץ כלי הרכב, ותוך כדי כך נפצע. הוא הועבר לבית חולים "שער ציון" במצב קשה, וביום י"ט בניסן תש"ח
ה-28.4.1948 מת מפצעיו.
רחביה הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בסנהדריה בירושלים.
השאיר אחריו אשה ושני ילדים.

ספדה לו כרמלה
קשה עוד להאמין שלא תשוב, שלא נראך יותר, רחביה, חבר יקר.
לא פעם ובחיי יום יום נמוגה במקצת תחושת החברות, אינה מורגשת כמעט, כי היא הופכת למגע מתמיד, אך מעמיקה היא כאשר יש בה צורך, כאשר יש בה כדי לחזק ולרומם, לעודד ולהוציא מן המיצר.
וכזו היתה תחושתך לגבי חבריך הקרובים, כך ידעת להעניק להם מעצמך.
כאשר שמעת על אסון שקרה לחברך, רצת כל יום בשעות החום לכביש, לקבל ראשון את העתון, לחפש אם יש בו משהו על האסון, כדי למנוע ממנו את אימת הבשורה.
וכאשר נגשתי אליך להביע את רחשי על מעשה זה, ענית ברוח ההומור הטוב שלך: " האם אינך יודעת שטסתי מדי יום ביומו באוירון קטן"?
ועשית זאת בפשטות, כדבר מובן מאליו. גילויי חברות אלה, נעשו מתוך כנות ואהבת אמת, בלי להרבות דברים.
כאשר חשת במצב רות קשה בחדרנו, נכנסת עם שפע החיים והשמחה, עם שפע התבונה שבך והנה הכל נמוג כבמטה קסם, ושוב רוח ללב ונעשה טוב.
לא פעם מצאתיך קורא וממש ראיתי כיצד הספר "נבלע". חשבתי כי זו קריאה שטחית והנה לאחר שיחה התגלה עולם עשיר ורב גוונים.
היית מלא בספרות שלנו העתיקה והחדשה. כבשת לעצמך את הספר, חיית את כל מכמניו. כבשתו והוא כבשך.
לא פעם פרצת לחדר ובידך שיר חדש שהופיע ופניך קורנות משמחה.
זוכרת אני כיצד חזרת מטיולים בארץ גדוש רשמים וחוויות מחבלי הארץ, שטרם בקרת בהם. תמיד ידעת לספר על גילויי חברות בטיולים אלה ועליהם שמת לב ולא נחת עד ששרת לנו את הפזמונות שהושרו שם והנה גם אנו שם.
ובליל ההכרזה ב-29 בנובמבר עת האזנו בחדרך, עשרות חברים, לרדיו ואתה מונה בידיים רועדות את הקולות ובתרועת שמחה רצת לבית הילדים להעיר את עפרה, כי הן "גם היא צריכה לזכור את היום הזה" – כך אמרת…
בשיחות האחרונות בינינו על הנופלים אמרת: צריך לדעת שאחרת לא ננצח. זוהי מלחמה ומי יודע מי יהיה עוד בין הנופלים… אכן – מי ידע?
הנך ניצב לפני כה מוחשי, כה חי עד כדי כאב… ואני שומעת עוד את צחוקך הרם ואני חשה עדיין את לחיצת היד החמה בבואך הביתה לאחר שנעדרת ימים אחדים.
ועוד מהדהד באזני ה"שלום" האחרון כשיצאת לדרכך האחרונה.
נוח בשלום חבר יקר.

כתב לזכרו פרופ. דוד ארליק מבית החולים שערי צדק בירושלים, שהיה על פי עדותו אחד האחרונים אשר דיבר עם רחביה הפצוע, לפני מותו.
"ספרו לי חברים שכאשר השיירה העולה לירושלים נפגעה בשער הגיא, ונעצרה הן בגלל הפגיעות והן בגלל היסוס האנשים להמשיך, יצא רחביה מהמשוריין בו נסע, והתחיל ללכת ברגל לפני השיירה, כדי לתת דוגמא לשיירה שתמשיך להתקדם, ואז נפגע.
כאשר ביקרתי אותו בביה"ח יומיים לפני מותו, רצה להצדיק את מעשהו הנ"ל ודבריו האחרונים שאמר לי, ואני זוכר אותם כאילו נאמרו אתמול: "דוד, כאשר אבריא, אספר לך את כל מה שקרה בשער הגיא, ותראה שאני הייתי בסדר".
לא מצבו הקשה הדאיג אותו, אלא המחשבה אם אמנם התנהג במקסימום נאמנות למשימה שהוטלה עליו.