(01/01/1932 – 10/04/2015)
מרים נולדה בבגדד, עיראק. היא הייתה הבת הבכורה להוריה פלורה ומשה בכור. אחריה נולדו עוד ארבעה אחים ושתי אחיות. משפחת בכור הייתה אחת המשפחות האמידות והמכובדות בקהילה היהודית בבגדד ומרים הייתה גאה בכך עד אחרית ימיה. אביה של מרים היה עובד בכיר בנמל התעופה של בגדד, דוד אחד היה מנהל הרכבת ודוד אחר היה היועץ המודיעיני של מלך עבר הירדן. הבית בו גדלה היה בית גדול עם שבעה חדרי שינה. ויחד עם זאת, למרות מצבה הכלכלי הטוב של המשפחה, מעולם לא חשו ביטחון והיו עדים לפרעות ולמעשי טבח תכופים ומרובים ביהודים.
מגיל שש עד גיל עשר למדה מרים בבית ספר יהודי לבנות על שם מנשה סלאח, שהיה יהודי עשיר, חסוך ילדים, והקים בבגדד בית ספר ובית כנסת מפוארים.
זיכרון המהפכה של ראשיד עלי, ב-1941, כנגד המלך פייסל (שהיה אז רק בן תשע) נחרט היטב בזכרונה של מרים. במשך 24 שעות ישבה המשפחה בפחד מוות במרתף הבית, כשבחוץ נערכו פרעות ביהודים. במשך כל תקופת מלחמת העולם השניה היהודים ברחו לכל מקום אליו יכלו להגיע, בכדי להימלט מהפרעות שנערכו בהם בבגדד.
עם תום מלחמת העצמאות בשנת 1949, כשהיה ברור שצבאות ערב (כולל ה"מתנדבים" מעירק) הובסו – ברחה גם משפחתה של מרים מהבית (האמא והילדים). הם הוסתרו על ידי משפחה נוצרית בבצרה עד אשר קיבלו, תודות לאחיה של מרים שהיה חבר בתנועת נוער ציונית וכבר היה בארץ ישראל, את האישורים הנדרשים לעלייה. הם טסו בטיסה ישירה מבגדד לישראל ונחתו בשדה תעופה מאולתר ליד המושבה יבניאל. משם הוסעו במשאיות לעתלית ושהו במחנה כחודש. המשפחה הגיעה ארצה מחוסרת כל, אך תודות לבני משפחה שעלו לארץ לפניהם – הם קיבלו מהם כסף ואת כל שנדרש. מרים הצטרפה לאחיה דוד, הטייס המשוחרר, שהיה חבר קיבוץ איילת השחר.
באיילת השחר פגשה את שמואל (לוסיאן) בן שושן והשניים התאהבו ונישאו במהרה. שם נולדה בתם הבכורה אסתר וזמן קצר לאחר לידתה הם נענו לקריאה והתנדבו להיות מראשוני מקימי מלכיה. בשנת 1957 עברו לחיות באלונים וכאן נולדו הבנות רונית (רוני) ונעמה.
מרים עבדה שנים רבות כמטפלת בגיל הרך ואחר כך הצטרפה לצוות המטבח. היא הייתה אישה צנועה ומופנמת אך מפורסמת בחריצותה ובמסירותה.
באוגוסט 1976, והיא רק בת 44, התאלמנה מרים כאשר שמוליק, בחיר ליבה, נקטף ממנה באחת בתאונת עבודה. מרים נשארה לשאת לבד בעול גידול הבנות ולא הצליחה להתאושש מהאובדן הזה של בעלה, אבי בנותיה עד יומה האחרון.
בחודשים האחרונים התרופפה בריאותה של מרים והיא נזקקה לעזרתה של מטפלת. ביום חמישי, ערב החג השני של פסח, נפטרה מרים ונגאלה מיסוריה, כשהיא עטופה בבני המשפחה האוהבים. אנו מלווים היום את מרים למנוחתה האחרונה ונפרדים מאישה צנועה וטובה.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
אמא יקרה שלנו
10.4.2015 כ"א בניסן תשע"ה התעוררתי מחלום לפנות בוקר. בחלום אני מביטה בך מהצד ורואה אותך בביתך החדש, הלבן, מסדרת את בגדייך בארון.
לא הבנתי שהיום הזה שהחל בשגרה, הוא סוף תקופת בחיי.
אמא שלי, שמרת עלי מכל משמר מהיום בו נולדתי עד ליום הזה, הבלתי נתפס.
"נעמה קחי סוודר", "נעמה תה", טיפלת בי במסירות אין קץ בהתקפי האסטמה.
לפני כשנה נפלת לראשונה,
שנה לאחר מכן נפלת שוב. באמבולנס בדרך לבית החולים, כשרונית סועדת אותך, התקשרת לאסתר לאחל לה מזל טוב ליום ההולדת.
בשיקום בפוריה זכרו אותך וקבלו אותך בזרועות פתוחות "יש לך אמא מיוחדת" אמרו לי האחיות.
ואת, שכל כך דאגת לצוות שעובדים קשה, הכרת והודית להם על הטיפול המסור ובקשת כשתתחזקי להגיע לשם לביקור.
אמא יקרה שלי, נפלה בחלקי זכות גדולה לטפל ולסעוד אותך. כל כך רציתי שתשארי אתנו ביבנאל, אך את בעקשנות ובצלילות הדעת, בקשת לחזור לביתך שבקיבוץ, רצית את הפינה שלך, אהבת את השקט, לא רצית להפריע לאיש, תמיד דאגת לכולם סביבך, שאלת, התעניינת וכשנשאלת לשלומך "נגיד שטוב", היית אומרת.
בתקופה האחרונה סבלת, נפשך ביקשה למות.
היית צלולה עד הרגע האחרון. ידעת מה את רוצה וכבדנו את רצונך, למרות שלא רצינו להשאירך לבד.
הלכת לישון ולא קמת. אמא שלנו, תנוחי על משכבך בשלום. יהי זכרך ברוך.
נפרדות ממך, אסתר, רוני ונעמה. הנכדים והנינים.
