(12/07/1928 – 25/12/2011)
אימי, שושנה בלייך לבית ויזנר, נולדה ב-1928 בסוברנציה שבצ'כוסלובקיה, בת הזקונים מתוך תשעה אחים ואחיות. ילדותה עברה עליה באושר במשפחה המורחבת. בכיתות ביה״ס היסודי התבלטה ביכולותיה בלימוד שפות ובמתמטיקה, ואף הוקפצה כיתה.
הילדות הזו נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. אחיה הבוגרים נשלחו למחנות עבודה. יאנה האח הבכור נספה במחנה. אחותה לילי שהיתה בין מייסדי כפר מסריק מתה ממחלה, והאובדן והשכול הלכו וגדלו. שתי אחיותיה הנשואות שחיו בחלק הסלובקי נשלחו עם ילדיהן למחנות ההשמדה ב -1942.
בפסח שנת 1944 החלה גם השמדת יהודי הונגריה ואמא עם הוריה ושתי האחיות הנותרות נשלחו לאושוויץ. שם הן הופרדו מהוריהן, ובדרך שלא תתואר שרדו את זוועות אושוויץ. באוקטובר 1944 נלקחה אמא עם אחותה לעבוד בבית חרושת לנשק, משם הן הגיעו לטרזינשטט, ושוחררו במאי 1945 .
כמו רבים אחרים, הגיעו אמא, שתי אחיותיה ואחיה לביתם בסוברנציה ומצאו אותו תפוס ע״י זרים. הם קיבלו דירה בחומוטוב שבחבל הסודטים, ששוב היה שייך לצ'כיה. לשם הגיע גם אבא שהשתחרר מהצבא האדום. אמא תיארה תמיד את התקופה הזו שאחרי המלחמה כתקופה מאושרת, מלאת שמחת חיים של הנשארים בחיים… אוכל טוב, בגדים יפים, אהבות ומסיבות. עד מהרה התחתנו הורי(אמא היתה בת 17 בסך הכל) ואחרי שנתיים נולדה דיתי.
כשהקומוניסטים תפסו את השלטון בצ'כיה עלו אמא, אחיה ואחותה לארץ. אמא היתה בהריון כשהגיעו ל״שער העלייה" בחיפה. בטרם מלאו לה 21 נולדתי אני. באחד הימים הגיעה מינדל ז״ל מאלונים והציעה להורי לבוא לקיבוץ. לא היה דבר רחוק יותר מעולמה האירופאי העירוני של אמי מאשר הקיבוץ. היא עבדה בגן הירק, במטבח, בגני הילדים, אבל רק כאשר הגיעה לחדר האוכל התגלו סוף סוף כישוריה ויכולותיה: היא ניהלה את חדר האוכל במשך שבע שנים ואהבה כל רגע. גם את תפקידה הבא. סדרנית העבודה, עשתה בהנאה מרובה, וחזרה ונבחרה לתפקיד שוב ושוב. בעיניה זה היה כמו לפתור תשבץ טוב…
בשנת 1959 יצאנו כמשפחה לעזרה בקיבוץ רגבים, שם הוקם ענף חדש: דיר הצאן. אמא – גם שם ריכזה את חדר האוכל. אחרי שנה עברנו לנהלל, שם לימד אבי בבית הספר החקלאי את ענף הצאן. אבל אמא אהבה את החברותא המיוחדת של אלונים והצליחה להחזיר לכאן את המשפחה. בהמשך יצאה לעבוד בהנהלת החשבונות של "קרן הקיבוץ" בתל אביב ועשתה זאת משך שמונה שנים, בכשרון המתמטיקה הטבעי שלה וללא כל הכשרה פורמלית. היא עבדה באולפן ובטיפול במתנדבים ורכשה עוד ועוד שפות. ואז הקימה יחד עם אתל ויעקב מוסק ז״ל את"הדוכן" בצומת. היה לה אז תחביב שעליו גאוותה: למצוא לכל חבר או אורח בצומת, טרמפ ברכב מזדמן אל המקום אליו ביקש להגיע. אמא זכתה לעבור מדוכן הפרי הקטן לסופרמרקט שנבנה יחד עם תחנת הדלק בצומת. שנים מאוחר יותר, זכתה להניח את אבן הפינה ל״חוצות אלונים". כשאבא חלה התגיסה אמא בכל כוחותיה, אך אז גם החל להכות בה העבר והיא החלה לסבול מסחרחורות קשות. ההורים תמכו אחד בשני ונהנו מהמשפחה המורחבת.
בהיותה בת 60 התאלמנה. שנה לאחר מכן, ארבעים שנה לאחר הגיעה לאלונים, פגע בה השבץ המוחי. אמא היתה משותקת בגופה אך איתנה ברוחה וצלולה כבדולח. בשנים הראשונות עוד נאבקה לעבוד, כשהיא מדפיסה במחשב ביד אחת ומכינה עוד ועוד עבודות ב״סב־יום". בערב ימיה אמרה שכל יום בו עבדה בחייה היה יום מאושר. כל הזמן הזה, עשרים ושתיים שנה, טופלה אמא במסירות, באהבה ובחום על ידי חברי אלונים בתפקידים השונים, תחילה במה שנקרא אז"ההחלמה" ובהמשך ב״בית הדורות". ובכל השנים הללו לימדה אותנו אהבת חיים מהי. לימדה אותנו כיצד לראות את חצי הכוס המלאה, כיצד להיות מאושרים מהדברים הקטנים, הפשוטים, שאף פעם אינם מובנים מאליהם. אין לתאר את שמחתה בהולדת הנכדים, ועוד יותר הנינים. היא ראתה במשפחה המורחבת ומלאת החיים שהקימה את הניצחון המוחלט על הנאצים, על המלחמה, על היתמות והכאב. יותר מכל לא פסקה מלאהוב עד ימיה האחרונים … אמא, ביום חמישי האחרון ביקשת כל כך "ללכת הביתה, לאימך שכה אהבת". והנה הלכת … נוחי אמא באהבה ובשלום ־ כי את ראויה לכך כל כך בנך, אלי
לשושי שלי…
רציתי לאמר לך שוב ־ עד כמה אהבתי אותך… רציתי לאמר לך שוב – עד כמה היית משמעותית בחיי… ועוד רציתי לומר לך – עד כמה הערכתי את חכמתך ואת טוב ליבך!
לאחרונה – היה לך קשה לדבר, "התמכרנו" לשיח דומם באמצעות מגע, ליטוף, חיבוק וגם תפילה: "שלא יגמר לעולם"… שתינו ידענו שהקץ מתקרב, אך שיחקנו באשליה, רצינו להרוויח זמן – לדחות את היתמות…
שושקה – היית כל כך מאושרת עם משפחתך הענפה… כל אחד מילדייך, נכדייך או כלותייך זכה להיות ה״מועדף" ועם כל תשומת הלב האישית!
למרות שעברת את השואה בגיל כל-כך צעיר, לא נותר בך רביב של מרירות או כעס… נהפוך הוא – אהבת האדם שלך הביסה כל אויב!
את חוזרת למנשקה שלך… ושניכם נוחו בשלום!
אוהבת אותך – תמי(תמר נקן-בלוך)
מדברי הנכדים על קברה:
סבתא יקרה ויפה שלי
… ליווית אותי תמיד באהבה ענקית. תמיד פירגנת, אף פעם לא שפטת, תמיד נתת הרגשה שאני ובכלל הנכדים שלך הם מיוחדים, יפים וחכמים כל כך…
… תמיד היו בינינו שיחות מצחיקות. היית אומרת לי לתת לך נשיקות, ולהסתובב עם יותם שכולם יראו אותנו. היינו מדברות על הלקים שלך ועל התכשיטים וכן, גם על בנים. כששלומי היה מביא לי פרחים אמרת שככה גבר צריך להתנהג כל החיים- … סבתא, את הסמל שלי לאופטימיות ולשמחה. לא משנה מה עברת, כמה כאב וסבל עברת בחייך הארוכים, לא הפסקת לשמוח ולחייך. אף פעם לא התמרמרת על איש, תמיד קיבלת את האנשים סביבך באופטימיות ובאהבה. ראיתי איך אנשים נהיים רכים וחברותיים לידך
… בנית מכלום, מילדה שכמעט כל משפחתה נרצחה ־ משפחה גדולה ומדהימה. משפחה של אנשים חכמים, יפים, חברותיים, אוהבים ובעיקר כמו שתמיד רצית – שמחים. כל כך חבל לי שלא תכירי את הבת שלי, אבל אני מבטיחה לך שנגדל אותה בשמחה ובאהבה כמו שהיית רוצה. ואני מבטיחה לך שהמשפחה שלנו עוד תגדל ותגדל ותמיד תמיד נזכור אותך. אבא תמיד אמר לי שאנחנו דומות. הלוואי…הלוואי שאהיה דומה לך ואפילו רק בקצת…
יערונת שלך(יערה, הבת של אלי)
סבתותא שלי,
… אני זוכרת את הקייצים שהייתי מגיעה לקיבוץ, ילדת קייץ. היינו מתעוררות בבוקר לקולו של סבא שחזר מהדיר להכין לנו טוסט עם שוקולד, את כבר היית ישובה במרפסת, מדברת הונגרית ומעשנת סיגריה בהנאה רבה… היתה בך מנה גדושה של חיוביות ואופטימיות.
… כשהיינו קטנים היית מלמדת אותנו מיספרים, חיבור וחיסור. אסף וסיוון תמיד היו יותר טובים, מה לעשות… אז היית אומרת לנו שבאנגלית אנחנו יותר טובות. והזיכרון המדהים שלך – ימי הולדת, ימי נישואין, דאגת להזכיר לנו תמיד… … סבתותא יקרה שלי, לוקחת ממך מנות גדושות של רוח לחימה והסתכלות על חצי הכוס המלאה…
אילת (הבת של דיתי)
… אני מתגעגע, סבתא. אני מתגעגע לשיחות יום שישי שלנו. את זוכרת שסיכמנו שאני מתקשר כל שישי. זה אפילו עבד כמה חודשים עד ששכחתי כמה פעמים. התקשרתי להתנצל, ציפיתי שתגידי לי "לא נורא יותוש", ותוותרי לי. אבל את לא היית פרייארית. אמרת לי שהבטחות צריך לקיים וחיכית לשישי הבא
… אני זוכר שבאתי על מדי א' פעם ראשונה בתור קצין אלייך. ואת התגאית בי כאילו כבר מוניתי לרמטכ״ל. מבחינתך זה בכלל לא היה משנה, כי ככה היתה האהבה שלך סבתא, חסרת תנאים וחסרת גבולות או פרופורציות, מלאת חיים וגאווה, שלמה ומוחלטת…
אני מתגעגע לראות את אבא לידך, איזה עולם יש ביניכם, כזה שאני את רובו לא יכול להבין, רק אתם. הוא מתייחס אליך כמו לליידי אמיתית, ואת מתמוגגת מכל רגע.
… בפעם האחרונה שנפגשנו כבר לא כל כך זיהית אותנו ורק ממש לפני שהלכנו, כאילו שחיכית לרגע הנכון, אמרת את המשפט שאת אומרת לנו כל חיינו ויעורר לעד רעד בליבנו: "אח, כמה טוב שיש לי אתכם". אח סבתא, כמה טוב שהיה לנו אותך.
יותם (הבן של אלי)
