(16/12/1924 – 16/01/2016)
אמא שלנו, עטרה בורובסקי לבית בלומנשטיין , נולדה כפגה בחורף הקר של דצמבר 1924 , בעיר ז'ירארדוב שבפולין. אף אחד לא האמין שתשרוד אך היא שרדה. עובדה שהפכה למיתוס שסימן את מסלול ההישרדות כנגד כל הסיכויים שאפיין את חייה בהמשך.
העיר זירארדוב היא עיר תעשייה בינונית , למשפחתו של אביה הייתה מאפיית לחם גדולה שריכזה סביבה את המשפחה הסב והדודים ואפשרה למשפחה אורח חיים כלכלי טוב מאוד. לאם הייתה חנות נוספת לדברי מאפה. ילדי המשפחה חמישה במספר ,טופלו על ידי אומנת. הבית היה חם ואוהב. עטרה הייתה האמצעית מבין חמשת ילדי המשפחה שלמדו כולם בבית ספר מעורב שבעיר, לצד ילדי הפולנים. הם השתלבו בתנועות נוער, ואחר הצהריים השלימו השכלה יהודית ועברית.
בספטמבר 1939 הגרמנים פולשים לפולין ומציאות החיים משתנה בהדרגה מיום ליום. העיר מתמלאת ביהודים שגורשו מהעיירות סביב לה ויהודי העיר מצטופפים איתם ברחובות ספורים שהוגדרו כגטו. בחורף 1941 מועלים יהודי העיר על רכבות ונשלחים לגטו ורשה. עטרה בת 16 באותם ימים, נוסעת לבדה במשלוח הראשון והמשפחה כולה מגיעה קצת מאוחר יותר. תוך זמן קצר היא מסתגלת למציאות האיומה החדשה, היא מתארת את גטו ורשה כגיהינום. ולמרות זאת, היא לומדת לצאת מהגטו ומסירה באומץ את הטלאי הצהוב . עטרה ואחותה הגדולה רוזי מנצלות הזדמנות שנוצרת, לאחר מספר חודשים בגטו, על מנת לצאת מהגטו לעבודה בחווה חקלאית בבעלות גרמנית, הרחק מוורשה. זהו גם רגע הפרידה מהוריה ואחיה, אותם היא יודעת שלא תוסיף לראות יותר. העבודה בחווה ארכה כחצי שנה ובסיומה החלה הקבוצה להתפרק. זו הנקודה בה היא מחליטה באומץ רב לצאת לבדה לדרך, בניגוד לאחותה שבחרה ללכת עם הקבוצה. היא משנה זהות . ובוחרת לעצמה זהות של יתומה פולניה . האזור בו היא מסתובבת בין כפרים חקלאיים קרוב מרחק הליכה למחנה ההשמדה טרבלינקה ההולך וניבנה והיא יודעת היטב כמו כל הפולנים סביב לה מה מתרחש שם. היא מתקיימת מעבודה אצל החקלאים הכפריים ומטוב ליבם של אנשים שמספקים לה מקום לישון, בזכות הקשרים הטובים שהיא יוצרת איתם. מעולם לא נשארת זמן ארוך מידי כדי לא להזיק ולסכן את חייהם של האנשים שהיטיבו עמה ועזרו לה.
בשלב זה של המלחמה הוריה, שנמצאים במצוקה איומה, מוצאים דרך לשלוח אליה את אחיה הקטן קובי. לפנות בוקר היא משאירה אותו לשון ויוצאת להשיג להם אוכל. היא סיפרה "הרגשתי שההורים נתנו לי את היקר להם מכל וחובתי לשמור עליו". כשחזרה גילתה שקובי הועמס על העגלות במשלוח לטרבלינקה. השבר היה גדול, אובדנו של קובי, אחיה הקטן לא הפסיק להכאיב לה יותר מכל וללוות אותה גם בשנים שלאחר המלחמה. הפחד והאימה היו בכל מקום, היא נחה לעיתים בתעלות בצדי הדרכים ולעיתים נמנמה ברכבות, נוסעת הלוך ושוב , משתדלת לא להסתובב לבדה אלא בחברת אנשים אחרים, החיים נמדדים בשניות ודקות של הישרדות אין סופית. "הייתי יהודייה, אישה, ונערה" היא אמרה והסכנות ארבו בכל מקום. בינואר 1943 היא נתפסת עם פולנים נוספים בתחנת הרכבת, בעקבות ה"מרד הקטן" בגטו ורשה, ונשלחת לפאבייאק, בית הכלא המרכזי של הגסטאפו בוורשה, המשמש לחקירה ועינויים של אסירים פוליטיים. היא שורדת שם באגף המיוחד לנשים, תוך שילוב של תעוזה ואינטליגנציה רגשית בלתי נתפסת, היא מגייסת את הנשים סביבה לעזור לה. לאחר שלושה חודשים בכלא היא נשלחת יחד עם כל האנשים שהגיעו אתה למחנה מיידנק שפעל כבר באותה העת כמחנה השמדה. חיי המחנה במיידנק קשים היא עובדת עבודת פרך בסלילת כבישים ובחקלאות וחווה את התנאים הקשים ההתעללות וההשפלות. עם חיסולו של גטו ורשה נדרשים הגרמנים ליצור מקום למגורשים ולכאלו שיבואו, עטרה משוחררת עם האסירים הפולנים, תוך שהיא מושבעת לא לספר את מה שראתה בתוך המחנה.
עם השחרור ממיידנק, היא שוב בוחרת בבלתי נתפס ומצטרפת לבחורות נוספות פולניות שנשלחות לגרמניה לעבוד ככוח עזר. שם, בעיר אסלינגן, היא מעבירה את שנות המלחמה בטיפול בחולים, עד כניסתם של כוחות הברית.
עם כניעת גרמניה היא מצטרפת לקבוצת אסירי מחנות משוחררים בדרכם לישראל דרך איטליה. שם גם היא פוגשת לראשונה באנשי המוסד לעליה ב' שמזהים את אומץ ליבה והיכולת שלה לשמור סוד ומצרפים אותה ל"חבורה" שפעלה בחשאי בארגון העפלה לארץ.
את איטליה היא עוזבת על סיפון אניית המעפילים "ווג'ווד", תוך הבטחה לשוב לאיטליה לאחר שלושה חודשים של מנוחה והתארגנות בארץ. היא מגיעה לארץ ביוני 1945 ונשלחת למחנה עתלית. כשהיא משוחררת ממחנה המעצר בעתלית היא מבקשת להגיע לקבוץ אלונים עליו שמעה עוד בנעוריה ממדריך בתנועת הנוער. באלונים היא עובדת בגן הירק ובכרם ומתארת את התקופה כתקופה מאושרת. אז נוצר גם הקשר עם יחיאל, הצבר מפתח תקוה, שמחזר אחריה למרות שהיא "פליטה".
עטרה ויחיאל נישאים לאחר שלושה חודשי הכרות. ומקימים באלונים את משפחתם החדשה. יחיאל עוטף אותה במסירות בחום ובאהבה.
ב1948 חודשים ספורים טרם הקמת המדינה נולד אלי, ואחריו ענת והגר.
לאורך השנים עבדה עטרה בעבודות שונות להם נדרשה, לדבריה אהבה במיוחד את העבודה עם נוער עולה. את עיקר הנתינה, שכל כך הצטיינה בה וראתה בה ערך עליון, המשיכה להעניק למשפחתה לילדים לנכדים, לנינים
ול "משפחת החברים" כולם ניצולי שואה שיצרה לעצמה. וכן לאנשים שונים מכל העולם שנהנו מהכנסת האורחים והחום שהפיץ הבית שהקימו. היא ראתה בזה דרך לגמול לאנשים הטובים שפגשה בהם בשנים הקשות ואפשרו בטוב ליבם את הישרדותה.
עטרה הותירה לנו, למשפחתה שהייתה גאה בה כל כך, את החובה לשאת את מורשת משפחתה שלא נותר לה שריד, ואת סיפור הישרדותה המיוחד על מנת שיסופר גם לדורות הבאים. המשפחה שהקימה מסמלת יותר מכול את הצלחתה לשבש את העתיד שיעד לה, כמו ליהודים אחרים, המשטר הנאצי. אם יש עולמות אחרים בוודאי תשמח לפגוש בהם אנשים שאהבה כול כך והגעגוע אליהם היה קשה מנשוא, את יחיאל בעלה שאהב אותך כל כך ואת כל משפחתה.
נוחי בשלום אמא. אנחנו אוהבים אותך כל כך אלי ,ענת והגר ובני הזוג, הנכדים והנינים.
אמא אהובה שלי,
אני נפרדת ממך היום למרות הרצון העז לאחוז בידך ולא לשחרר, לבקש ממך שתהיי כאן עוד קצת בשבילי,בשביל נכדיך, וזאת למרות שאני יודעת שבשנים האחרונות לא חיית כמו שהיית רוצה לראות את עצמך.
"ואשר ליבם לחופש ממריאים כעפרוני"…כמו שאומר השיר "דונה דונה", ששרנו ביחד בתקופות האחרונות של חייך , כשהזיכרון כבר בגד בך, אך הלחנים השיבו אליו את המילים. למעשה את אמא שלי, היית עפרוני. או כמו שאת היית אומרת במילותייך, כדי לבטא חופש , "צפור דרור". להיות צפור דרור היה ביטוי שגור אצלנו בבית, ומתחבר היטב לסיפור הילדות היחיד שהיית מספרת לי שוב ושוב, לבקשתי, בגן "כלנית" בהשכבה- לפני השינה. הסיפור על ילדותך בז'ירארדוב, ילדות שמחה, בחיק משפחה מאושרת: חמישה ילדים קרובים בגיל, אמא עובדת בעלת חנות למאפים, אבא בעל מאפיה גדולה ללחם, בית מסודר, אומנת, סבתות, דודים…הדרור היה הגיבור המרכזי של הסיפור ,הם מצאו אותו פצוע בחורף הקר של פולין, טפלו בו באהבה ומשהגיע האביב הוא החלים וחזר לעוף, אז עשה מעשה שלא יעשה על ראשה של דודה לא כל כך אהובה, ובכך ביטא את רוח החופש שהייתה טמונה בו מעצם היותו צפור דרור. כילדה הסיפור מאוד הצחיק אותי…ורציתי לשמוע אותו שוב ושוב…אבל אפשר להגיד אימא שלי,שהיית ברוחך צפור דרור שליבה לחופש. רוח החופש, הכמיהה אליו ,היכולת לא לכבול את עצמך, היא שתרמה יותר מכל להישרדותך.
ספור ההישרדות שלך את איימי המלחמה והמשטר הנאצי ואת נערה בת 15, הוא סיפור מדהים. הצלחת לבדך, רק את לעצמך, לשטות במכונת ההשמדה הנאצית בשונה ממיליוני יהודים ואחרים שלא עמד להם כוחם. היית אמיצה ברמות בלתי נתפסות. מי שהכיר אותך בשנותיך בקבוץ ואכל באהבה גדולה את העוגות שלך ,שכל כך הפלאת לעשות, כמו קסם, לא תמיד ידע איזו נערה אמיצה ומיוחדת היית.
אחרי כל מה שעברת, המשכת להאמין ברוח האדם. האמנת בטוב וביכולת של אנשים להתגלות במיטבם גם בסיטואציות מסוכנות ומסכנות חיים, סיטואציות שהדמיון מתקשה לתאר.
תמיד היית אומרת בגאווה ,אני לא ניצולת שואה, אני שורדת שואה, ואכן כל אותה תקופה מאופיינת בבחירות האמיצות, מאוד אקטיביות שעשית, להבדיל מ"צאן מובל לטבח". האמונה שלך שאת יכולה במקום שאחרים כשלו, ההבנה האינסטינקטיבית של המציאות, מזל וגם היכולת המיוחדת שלך לגייס אנשים רבים לאורך הדרך, שהצלחת לחדור לליבם והם היו מוכנים להסתכן גם במחיר חייהם ולעזור לך. את יצרת את המציאות בתעוזה גדולה, לא השארת את החיים ליד המקרה, כל אלו תרמו להישארותך בחיים, למרות שעברת במקומות הקשים ביותר. אך נותרת יחידה מכל משפחתך הגדולה.
מתוך התפקיד הזה שלקחת על עצמך, הכאב הגדול והקשה ביותר שנשאת אתך מאותם ימים, קשור באי היכולת שלך להציל את אחיך הקטן קובי, שנלקח ממך ונשלח להשמדה בטרבלינקה.
אמא, אספת את עצמך ובשארית כוחותיך העצומים, כמו שרק לך היו, והקמת לעצמך משפחה ובית. יחד עם אבא שאסף אותך כגוזל פצוע ואפשר לך חזרה אל מסלול החיים והקמת קן חם, משפחה אחרי כל מה שאבד לך. אבא נשא אותך על כפיו באהבה גדולה במסירות ובחום עצום, עזר תמך, שמר עליך ונתן מקום לתהליך ההחלמה של פצעי האובדן ושנות הרדיפה.
במשפחה החדשה שלך מצאת אושר גדול וביטוי ליכולת הנתינה האין סופית שלך,בכל אחד מילדיך ונכדיך ראית את דמותם המטשטשת של בני משפחתך שהשארת מאחור בגיל כה צעיר ולא נותר מהם זכר מלבד הזיכרון שלך,שנשאת בליבך והלך ודהה.
אמא, אמא שלי אני מתגעגעת אליך כבר…את היית אמא מדהימה, תמיד ידענו להגיד עליך שאת "אמא לביאה", לחמת בשבילנו ונתת את כל כולך.
אני אוהבת אותך וגאה בך מאוד, כמו תמיד!
גורי שלך.
לסבתא עטריק שלי
אני לא מנוסה בכתיבת הספדים ולצערי אני מוצאת את עצמי חסרת מילים למול נחשול הרגשות שמציף אותי בימים האחרונים. סבתא שלי איך אני נפרדת ממך כשאני מרגישה שאת כל כך בליבי.
אני נעזרת ב"קביים" היחידות שלי ואני רוצה להקריא קטע שכתבתי על הזיכרון שלי מהמסע לפולין.
"ההליכה לשם מעוררת בי תחושת אי נחת, פסל גדול ואפור בתור שער כניסה גדר תיל קלושה דשא ירוק, זיגי המדריך, אמר לנו "אל תתבלבלו מהדשא, בזמנו לא היה פה כלום… האסירים היו תולשים כל דבר בשביל אוכל והשורשים היו נחשבים מותרות…" אני מביטה הצידה מטרים ספורים מהגדר ישנם בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים ותריסים ירוקים כמו במיץ פטל, אני מדמיינת את הילדה שגרה שם היא בוודאי בגילי פותחת חלון בבוקר ומסתכלת על המחנה מתארגנת לבית ספר ושומעת אוטובוס עוצר בשער ומוריד עוד קבוצה, לרגע אני מדמיינת שזו אני ומיד מפסיקה. אנחנו הולכים ועל השביל מונח גלגל גדול ושחור מאבן, זיגי מסביר לנו שבעבודות כפייה האסירים היו סוללים בעזרת האבן הזו כבישים. אני מתכופפת ומניחה את הידיים שלי על גלגל האבן, האבן קשה וקרה מחוספסת, אני חושבת על הידיים של סבתא שלי, העור הרך שלה על האבן. אני חושבת על הימים שהייתי ישנה אצלה בחופשת הקיץ ואיך בבוקר הייתה מכינה לי לחם מטוגן והיינו יושבות במרפסת לאכול ואחר כך היינו הולכות ביחד למרכולית. כל כך אהבתי להסתובב עם סבתא בשבילים של הקיבוץ, היא הייתה מספרת לי סיפורים על הימים שעבדה בבית הילדים ובמכוורת ואני תמיד הרגשתי גבוהה יותר, יפה יותר כשהלכתי ככה עם סבתא בקיבוץ. פתאום האבן נראית לי כמו מערוך וסבתא שלי חוזרת בשלווה למטבח שלה.
רכזת השכבה מבקשת שנסתדר בשני טורים אנחנו נכנסים לתאי הגזים נעמדנו על כמה קרשי עץ מחוברים בכניסה ואני מביטה על השלט שכתוב בגרמנית ומתחתיו באנגלית טהרה ורחצה, רק המבט החטוף הזה על השלט כבר גורם לי להתחיל לבכות אני אפילו לא יודעת למה אבל הדמעות פורצות החוצה זרמים דקים שאני מנגבת בעזרת הקצה של השרוול."
בסופו של המסע הזה לפולין סבתא, חזרתי הביתה לספר לך. ישבתי בנסיעות הארוכות באוטובוס מתאמצת להישאר ערה לספר לך על המולדת שלך שנטשה, על היערות הבלתי נגמרים, על השמים הצבועים בכחול אפור, על הטעם המיוחד של הפירות, על המילים המצחיקות שלמדתי להגיד. באתי אליך למרפסת שלך וסיפרתי לך בהתרגשות על הצריפים והמדרכות ואת הקשבת לי באמת הקשבת וסיפרת לי על המולדת שהייתה, על הקושי שהגיע, על הפחד ועל הגעגועים שתמיד מלווים. סבתא שלי יכולתי להקשיב לך שעות על גבי שעות ועדין אני יודעת שלא הקשבתי לך מספיק.
סבתא, סיפרת לי על הימים שלך שעבדת במכוורת ואיך היית שמה בצד עבור הילדים דבש מלכות, הסברת לי שזה הדבש הכי טהור הכי מתוק והכי בריא. סבתא, האהבה שלך הייתה עבורי דבש מלכות. לא יכולתי לבקש אהבה כמו שלך, אהבת אותי כמו שאני על שלל פגמי, קיבלת אותי בלי לשאול שאלות ונתת לי מקום להרגיש בו מוגנת, מותרת. מתחת לחום של הידיים הטובות שלך סבתא הרגשתי יותר מוצלחת, יותר מוארת גרמת לי להאמין שיש בי משהו שראוי לאהבה.
סבתא, ברגעים הקשים האלו של הפרידה, אני מנסה למצוא את הכוחות בעצמי לשחרר אותך לתת לך לעוף כמו הציפור דרור שהיית, אבל מבקשת מייחלת שוב לעוד חיבוק אחרון ממך עוד נשיקה רכה, עוד רגע אחד מיוחד שייצרב לי בזיכרון. אני חושבת ששביל האבנים הצהובות של הזיכרונות שלי ממך, היה מוצף בריח בטעם, באושר חושי שתמיד טרחת להביא. האושר שיכולת להעניק בפרוסת עוגה או בתבשיל, היה כל כך הרבה בשבילך את שהגעת משום דבר. האוכל שהכנת היה תמיד מוצלח כי הכנת אותו כמו שאהבת אותנו, בלב טהור בכוונה בלתי נגמרת, לשמח לטפל לעזור , תמיד קיווית לתת עוד, לפנק עוד קצת וכל כך הרבה פעמים לא ידעתי לקחת, לא יכולתי לדמיין כמה אני אתגעגע לזה עד כמה זה יחסר לי בלעדייך.
סבתא, חשוב לי שתדעי שלימדת אותי מהי גבורה, שבזכותך יצא לי לראות בימי חיי גיבורה אמתית בשר ודם, בזכותך למדתי מה זה קבלה ללא סייג ללא שיפוט, את שחווית על בשרך הפליה ושנאה הכנסת לחייך ואחר כך לליבך כל מי שבא לשבת לידך לבקש לעצמו מהחום שפיזרת. לימדת אותי על הומור וצחוק. ואני זוכרת עשרות רגעים של שמחה ושל אושר בחברתך, יותר מהכול לימדת אותי להקשיב לסיפורים שסביבי ובתורי לספר סיפורים, כל כך אהבת לשמוע את הסיפורים שהייתי מספרת לך.
סבתא אני מאחלת לך מסע מופלא, אני מקווה שלאיפה שלא תגיעי תצליחי להשתחרר מהכאב, מהאשמה וצלקות העבר שהעולם האכזר הזה הטמיע בך לאורך השנים. מקווה שיחיאל שלך מחכה לך עם מושב פנוי בקבינה של הטנדר, אני מקווה להמשיך ולספר סיפורים שיעשו אותך גאה.
אוהבת נורא, נורא
אהבה שקשה לתאר במילים
הנכדה שלך,
נועה קרישה שחם.
