(22/04/1921 – 19/09/2012)
רחל נולדה בעיר צנעא בתימן. בת שנייה לאהובה ושלום קורח אחות ליונה, חיים, יוסף, אליהו, ושושנה. לימים ספרה רחל על אביה, שהיה תלמיד חכם, עסק בצורפות, והתקשה לפרנס את בני משפחתו, עד חרפת רעב ממש. אמה בת משפחת מנסורה, הייתה זו שפרנסה את המשפחה בעבודות בישול ואפיה בבתי עשירים, בעיקר לקראת חגים ושמחות.
על אף עוניה של המשפחה, נהגה אמה מנהג "מתן בסתר" לנזקקים. גם הילדים השתתפו בקיום מצווה זו והלכו בשליחות האם לבתי העניים, לחלוקת מצרכי מזון. בגיל צעיר החלה רחל לעזור בפרנסת המשפחה, בתפירת חרוזים לקישוט הבגדים. עבודה אותה הייתה חייבת לעשות במשך שעות רבות ביום. געגועיה למשחקי ילדים התגשמו כשאמה הייתה יוצאת מהבית. אז התגנבה עם אחותה יונה לבוסתן שליד הבית בו יכלה לפסל בבוץ להנאתה הרבה. אלה היו משחקי הילדות היחידים שיכלה להרשות לעצמה.
בשנת 1930 עברה המשפחה לבומבי שבהודו שם שימש אביה שוחט ומוהל של הקהילה היהודית. משם עברו לפקיסטאן בעקבות עבודת האב. בתקופה זו רחל מספרת, היו לבושות כמוסלמיות כדי לא לבלוט בשטח.
לארץ עלתה עם משפחתה בשנת 1933 בהיותה בת 12. המשפחה התגוררה בצפיפות רבה, בשכונת נחלת אחים בירושלים.
ב- 1939 הגיעה, עם קבוצת נערים מהנוער העובד, להכשרה בקבוץ כפר גלעדי. רחל נקלטה ע"י חברות הקבוץ, בעבודה בגן הירק, חוויה שהשפיעה רבות על יחסה האוהד לעבודת האדמה, וסמלה עבורה את חברותה בקבוץ. רחל מתארת את הסיפוק הרב שהעבודה הסבה לה, למרות הקושי הכרוך בשעות עבודה רבות, ובהליכה רגלית אל גן הירק וממנו.
את הידע והניסיון אותם רכשה בכפר גלעדי, יישמה רחל כשהפכה למרכזת גן-הירק בנס-ציונה בה התיישבה עם קבוצה עצמאית של נערי הכשרות מכמה קבוצים ובשנת 1944 הצטרפה אל חבריה שעלו ליישב את קיבוץ מנרה.
רחל החלה ללמוד טיפול-בתינוקות אצל פרופ' נסאו בבי"ח עפולה. את הלימודים מימנה באמצעות טיפול בתינוקות של אנשי צוות בית החולים. בשנת 1951 הצטרפה לקיבוץ אלונים, והחלה את עבודתה ארוכת השנים בבית- התינוקות.
במשך עשרות שנים טיפלה בתינוקות הדריכה אימהות, חנכה מטפלות ליוותה ועבדה בקיבוצים שונים – מנרה, שדה-נחום, נערן בבקעת הירדן ועוד. ברבות השנים זכתה בתואר מטפלת-התינוקות המיתולוגית.
ב-1952 נישאה רחל ליצחק בבין. ויחד גידלו באהבה רבה את שתי בנותיהם סמדר ואורנה. בשנת 1968 נפטר יצחק אחרי מחלה קשה ורחל המשיכה לגדל את הבנות במסירות אין קץ ואף צרפה למשפחה ילדי חוץ רבים שהתחנכו באלונים. משבגרו הילדים ופרחו מן הקן התפנתה לחייה ומצאה אהבה בקיבוץ בית השיטה. צבי מלר היה לה לאיש במשך 12 שנים עד יום מותו. בתקופת חייה בקיבוץ בית השיטה המשיכה ללוות אימהות צעירות ולסייע בגידול זוגות תאומים שנולדו בקיבוץ. גם שם זכתה לחיבוק חם ואוהב ולחברים רבים מבוגרים וצעירים.
בסוף שנת 1991 והיא בת 70 שבה לקיבוץ אלונים ולעבודה במחלקת האריזה של מפעל "אלום" שם עבדה עד גיל 75 ורק אז העזה להפסיק לעבוד.
במשך כל השנים הקפידה לבקר חברים חולים, לסעוד אותם, להביא פרח, או דבר מאכל. הייתה פוקדת את בית-הדורות מדי יום ניגשת אל הדיירים מברכת, מלטפת, מתעניינת בשלומם. בשנים האחרונות לחייה שהתה רחל בבית-הדורות, מטופלת בידי הצוות, נתמכת ע"י בנותיה, אחותה שושי, לאיק שלוותה אותה מאז שובה לאלונים וחברים רבים שבאו לבקרה ולהנעים את זמנה.
בבוקר יום רביעי ג' בתשרי תשע"ג והימים הם "עשרת ימי תשובה" הלכה רחל לעולמה באלונים.
נזכור אותה יפה וחכמה שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת.
דברים שנכתבו לפני שבוע בבית חולים העמק בעפולה. מחלקה פנימית ד' חדר 2
אני יודעת אימא,
וזה מייסר אותי יום יום. אני זוכרת היטב את תחינתך: "אני מאוד מבקשת מכן" אמרת בעברית הכול כך יפה שלך שלא הייתה שפת אמך. "אל תתנו לי לסבול, אל תתנו לי להגיע ל"מצב הזה"". ואנחנו ידענו בדיוק לאיזה "מצב הזה" התכוונת והבטחנו לך: אל תדאגי אימא, לא ניתן לך להגיע למצב הזה.
אני יודעת אימא, נרדמנו בשמירה, לא שמנו לב שהגעת למצב הזה כבר מזמן, אולי כי כל הזמן קיווינו לעוד סימן, לעוד חיוך, לעוד נשיקה או לחיצת יד מעודדת.
המציאות הייתה אחרת, וכשהבנתי שאת נחושה ללכת בכיוון אחד כבר היה מאוחר מדי כי כבר הגעת ל"מצב הזה".
יתכן שלא רצינו לראות את הסימנים, לא רצינו לשמוע את הקולות לא הסכמנו לפרש את שתיקתך שזעקה: "הניחו לי ללכת" וכך הגענו אל "המצב הזה". שאין בו שמץ נחמה רק תפילה ליושב במרומים: אנא גאל את נשמתה – נשמה ענקית של אישה גדולה שכל חייה עשתה למען זולתה שחייה היו קשים מנשוא והיא נשאה ראשה בגאווה גדולה והפיצה אור גדול סביבה.
אני יודעת אימא, לא עמדתי בהבטחה אך רציתי לספר לך ששם למעלה ממתינה לך הפתעה גדולה.
נכדתך הבכורה ענת – זו תהיה פגישה מדהימה אני מבטיחה. לא מיד תכירו הרי עברו שנים אבל מהר מאוד תחזרו לעניינים. פגישה שכזו מזמן לא נראתה שם למעלה בשחקים.
ואחותך יונה – אהובתך, נשמתך – גם היא כבר ממתינה לך לא מעט שנים
והורייך – נקיים וזכים ממש כמו שהיו בחיים, יעמדו מהצד מעט מבוישים מקווים שאת זוכרת, ממתינים לחיבוק חם ואוהב לאיחוד המרגש.
ואחרון ימתין בסבלנות רזה, גבוה וזקוף, בלוריתו מאפירה, תרמיל-צד תלוי על כתפו – האיש שנפרד ממך לפני יותר מארבעים שנה – אישך יצחק. האבא המדהים שלנו.
הוא כבר הספיק לבנות לך בית על ענן וגם גינת ירק קטנה ושיח שושנים, ועץ ברוש נטוע בגינה וברז מים לניקיון והשקיה. עם סיגריה מעשנת בין אצבעותיו הוא יחבק אותך בחום וינשק פנייך וילחש מילות געגועים ואהבה גדולה.
וכך ביחד חבוקים, תפסעו קלים, מרחפים – אל הבית בפינה ואחריכם ענת שלי יפה וטהורה ולצידה יונה צחורה זוהרת משמחה ואחרונים הורייך שזקנו.
יאספו כולם אל המרפסת הקטנה נרגשים מהפגישה צופים אל השקיעה.
כן אמי שלי – זאת תהיה פגישה נפלאה.
ועד אז מבטיחה לעשות ככל יכולתי להקל עלייך את "המצב הזה".
נשיקות – בתך אורנה
אז עכשיו אימא, הגיע הזמן שלך לנוח. עבדת קשה כל חייך, נתת כל-כך הרבה מעצמך ומזמנך לאחרים. חבל שבשנים האחרונות כבר היית תלויה באחרים. דבר שתמיד לא רצית. אבל היה זה מזלך שלא היית מודעת למצבך לימדת אותנו לראות את החצי המלא של הכוס לאהוב ולכבד אנשים ולדעת גם לוותר. לא לעשות עניין מכל דבר ולהיות צנועות. "עושים דברים בשקט" היית אומרת. את הסמל של טוב ונעים של אפשר וצריך וכדאי.
לא היו לך חיים קלים. התאלמנת בגיל 47 ונשארת עם שתי בנות צעירות. אהבת את אבא מאוד מאוד והיו לכם חיים יפים ומעניינים.
אני זוכרת כשהייתי בפעוטון ממש מעל בית תינוקות הייתי באה אלייך בבכי כי ילדים אמרו לי שאני כושית ואתם לא ממש ההורים שלי, היית מסתכלת עלי בעיניים הטובות ואמרת לי: "תגידי להם שאותך בחרו". איזו חוכמת חיים הייתה לך תמיד שומרת קשר עם חברייך מהעבר וחברי אלונים. גידלת דורות של ילדים בגאווה. זכית לחתן את הבנות וליהנות מהנכדים. בנית לך בית איתן באלונים ואהבת את חיי הקיבוץ מאוד. נתת לנו את הכלים הטובים והשימושיים ביותר לחיים. ותמיד ליווית אותנו אותי מרחוק אבל קרוב ללב. ידעתי שיום זה יגיע מתי שהוא ואנחנו נצטרך להיפרד אבל כשזה בא אנחנו עוד לא מוכנים. היום אנחנו נפרדות פיזית אבל את אתנו ואנחנו אתך תמיד. אנחנו נמשיך כפי שהיית רוצה ולא נבייש. אני מבטיחה. אני מאוד מאוד רוצה להודות ללאיק על כל הזמן שטיפלה באימא ועל האהבה שהרעיפה עליה – אין כמוך!
תודה רבה לאחותך הצעירה שושי שדאגה לך יום ולילה. הנאמנות הזו אחת לשנייה היא דבר מופלא! גם לאיציק ענבל ואיל שביקרו לעתים קרובות דאגו ודחפו אותך בכיסא הגלגלים לכל חברי אלונים שלקחו חלק בחיי היומיום ועשו לך את החיים יפים יותר. אני יודעת שאת תמשיכי ללוות אותנו בכל שנהיה ומכל מקום שתהיי, אנחנו אורנה ואני כורעות ברך לפנייך – היית אימא נפלאה וזוהי זכות גדולה להיות הבנות שלך.
יש לי בקשה קטנה. כשתגיעי למעלה לא ישרלהתחיל לנקות.
אוהבים אותך תמיד,
בתך סמדר ונכדייך אביב אלון ואגם.
