(27/01/1918 – 13/04/2021)
רות נולדה בברלין ב-27.1.1918 כבת זקונים להוריה מינה וליאו.
את לימודיה בביה"ס נאלצה להפסיק עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
לארץ עלתה במסגרת עליית הנוער ב-1935, בהיותה כבת 17 והצטרפה לחברת נוער א' בגבעת ברנר.
בסיום התקופה עברה עם חבריה לנקודה בראשון לציון, ממנה עלו להתיישבות ברביבים.
ברביבים פגשה את אורי אהבת חייה, ליד מכשיר הרדיו היחיד, כששניהם מקשיבים למוזיקה הקלאסית. הרגל ישן מהחיים בגרמניה.
בעת שהותה ברביבים גוייסה לעבודה בסדום, כאחראית המטבח שסיפק ארוחות לסוללי הכביש במקום.
לבני הזוג נולד בנם הבכור אלי.
עם פרוץ הקרבות בנגב במלחמת השחרור, נאלצו מי שהיו הורים לילדים, להתפנות מהמקום, שהפך למסוכן לגדל בו ילדים.
המשפחה הגיעה לאלונים בה נולדו דני ז"ל, אופיר ונעמי שיבדלו לחיים ארוכים.
באלונים המשיכה רות את הרוח החלוצית שאפיינה אותה ונכנסה לעבוד במכוורת, אשה יחידה בין גברים. העבודה במכוורת חייבה אותה במאמץ פיזי שהיה לפי כוחותיה.
עם סגירת המכוורת באלונים, עברה רות לעבוד במחלקת כלי הבית באלגת. ולאחר מכן עבדה במחסן הבגדים.
רות ואורי נהנו ממערכת יחסים קרובה ותומכת וכיאה לזוג יקה הקפידו לבלות מידי ששי עם כוס קפה ועוגה במסעדה שנפתחה בקניון.
בבית הדורות עסקה רות ברקמה, ומעטים היו המקרים בהם לא הצליחה להשחיל את החוט בקוף המחט, דבר שגרם לה לתסכול.
רות שלא נהגה להזכיר את דני בנה, הרבתה לעשות זאת בשנותיה האחרונות, לאוזניה של המטפלת שלה.
יהי זכרה ברוך.
היום
היום ערב הזכרון לחללי צה"ל, אנחנו החיים בעולם הארצי, נפרדים מאמא שלנו העוברת לעולם של מעלה, להתאחד עם בעלה ואבינו אורי ובנה ואחינו דני שנפל בפשיטה מעבר לתעלת סואץ ב-1970, אליהם כמהה נפשה ואשר פניהם נבטו אליה כאשר ישבה בכורסתה והביטה בתמונות מולה.
סבתא רות היתה אשה מיוחדת. אמיצה, נחושה, חכמה, אמהית, דאגנית, בשלנית, חובבת מוזיקה קלאסית, יודעת שפות זרות, בעלת חוש הומור ציני ומצחיק, חזקה פיזית ונפשית. (מספרים שכאשר עבדה במכוורת והעבירו את הכוורות בכל חלקי הארץ, הגברים נפלו באפיסת כוחות וסבתא רות עדיין המשיכה במלאכה).
סבתא רות נלחמה את מלחמתה האחרונה באומץ ובגבורה שאין למעלה מהם.
ממש עד הרגע האחרון בו ראינו שהמחלה הכריעה את גופה אך לא את נפשה.
אמיצה ונחושה כפי שהיתה כל חייה מאז מלחמת העצמאות ועד עצם היום הזה.
עכשיו הגעת אל השלווה והמנוחה.
שלום לך אמא יקרה שלנו.
אופיר
אמא אהובה ויקרה שלי,
יש לי כל כך הרבה מה לאמר לך,
היית אמא אוהבת ומחבקת, אמא שדואגת לכולם שלא יחסר דבר ושתמיד נהיה בריאים.
היית אישה מדהימה, חזקה וגיבורה עם חוש הומור, אישה אינטליגנטית אהבת לקרוא ספרים, לפתור תשבצים כמעט עד סוף ימייך, אהבת לשמוע מוסיקה קלאסית ולשחק רמי קיוב כל אחר הצהרים ולנצח אותנו בגדול.
אמא, זכית לחיים מלאים וארוכים גידלת ילדים, נכדים ונינים שעטפו אותך באהבה ואת אהבת אותם בחזרה.
כל פעם שראית את אחד מאיתנו ובעיקר את הנכדים והנינים אורו עינייך והיית מאושרת וכל זה לצד כאב ואובדן של דני ז"ל ואיזה סימלי זה שנפטרת בערב יום הזכרון לחללי צה"ל.
זכית לבעל שתמיד אהב וחיבק אותך,
אני יכולה להגיד לך עד כמה כולם אהבו אותך על היותך ומי ומה שאת.
אמא יקרה שלי, אני כבר מתגעגעת אלייך, תחסרי לי מאוד, כבוד גדול היה להיות הבת שלך.
נוחי על משכבך בשלום,
אוהבת ומחבקת בתך, נעמי
אני רוצה להודות לכל צוות המרפאה:
ד"ר אילת, אלינור, אירית, סיימון, מורדי ורמי
עזרתם לאמא והייתם אמפטיים לכולנו בכל זמן ובכל שאלה
וללוסי בבית הדורות ובכלל שתמיד הייתה קשובה לאמא ואהבה אותה.
נעמי
סבתא רות שלי.
סבתא שלי היא 50 שנה של זיכרונות, של מודל לחיקוי, מישהי לשאת אליה את עיניי.
סבתא רות, עם המבטא הגרמני הכבד, עם הפדנטיות הייקית ועם אהבה גדולה לנכדים שהתבטאה דווקא בדברים הקטנים, כמו ההתעניינות בשלומנו, המחמאות והדאגה המתמדת. הנשיקה שתמיד קבלה על הלחי הרכה שלה.
סבא אורי וסבתא רות תמיד היו עבורי מקשה אחת, גוף בלתי נפרד. כ"כ אהבתי לבוא לביתם בהיותי ילדה, לשמוע סיפורים מסבא וליהנות מחברתה של סבתא. להקשיב לאוסף התקליטים הקטן שלהם – בתחילה סיפורי האגדות ובבגרותי – יצירות קלאסיות ובמיוחד לחליל, שכ"כ אהבו.
פעם בכמה זמן לקבל פינוק ולישון אצלם בלילה ובשבת בבוקר להצטרף לארוחה שתמיד כללה סלט מדוגם וביצים רכות על מעמד מיוחד.
בכלל, סבתא לא הייתה בשלנית דגולה, בלשון ההמעטה, אבל העוגות שלה היו שם דבר, ובמיוחד "אוהל הדוד תום" וכמובן עוגת הקרם שניט האגדית. טעמים שהפכו לזיכרון אהוב.
סבתא רות הייתה ייקית חסרת הומור כל השנים. זה היה תפקידו של סבא, לספר בדיחות מאוד לא מצחיקות, שכמובן כולנו נקרענו מהן והיא הייתה "מזדעזעת" ונוזפת בו – "נו, אורי, באמת, השטויות האלה…". דווקא לאחר פטירת סבא, פתאום סבתא גילתה שיש בה ניצוצות של הומור והייתה מעירה הערות שנונות עם תובנה חדה.
השכול בביתם של סבא וסבתא היה נוכח תמיד, אבל מעולם לא "השתלט" עליו. תמונתו של דני וסמל היחידה עמדו במקום מרכזי בסלון ביתם והזיכרון על אובדנו מעולם לא הרפה. ועם זאת, היה זה בית שמח, מחבק, צוחק. בית מלא אור ואהבה, מבחינתנו הנכדים. לצערי לא שמעתי סיפורים על דני עד לשלב מאוחר בבגרותי, הם שמרו על הכאב הגדול בפנים.
גם על משפחתה בברלין סבתא לא הרבתה מלים. לפני כשנתיים החלטנו לצאת לטיול שורשים בגרמניה, בין היתר גם בעקבות משפחתה של סבתא. המסע הייחודי לאורכה של ברלין והחיפוש אחר שורשיה היה עבורי ציון דרך מרגש בצורה בלתי ריגלה. כמובן שבכל יום שלחנו לסבתא תמונות וסיפורים מהמקומות השונים, דבר שריגש אותה עד מאוד.
אז איך מסכמים עידן? איך מספידים סבתא בת 103? שעד הרגע האחרון שיחקה רמיקוב, קראה ספרים והעריצה את ברק אובמה? לא בבת אחת. מן הסתם בכל רגע יצוץ זיכרון חדש, חיוך או דמעה, והכל במבטא גרמני כבד ובהמון המון אהבה.
שלך – לימור, נכדתך הבכורה.
סבתא
אשה צנועה ושקטה, עם חוש הומור מיוחד, קפדנית ולפעמים עקשנית.
אשה עם שמחה ובחירה בחיים, אשה עם עוצמה אדירה, אשה מעוררת השראה.
זו סבתא רות שלי ואני נכדה מלאת גאווה, יכולה להגיד בכל ליבי שזכיתי בסבתא שכזו.
הזיכרונות מהילדות קיימים ומציפים והם רק זכרונות טובים.
עברת מעגל חיים שלם ששייך רק לאנשים מיוחדים, אנשים אמיצים וגיבורים.
וכמה זה סמלי שדווקא ביום זה אנו מלווים אותך בדרכך האחרונה.
בטוחה שאם יש עולם אחר, הרי שסבא אורי ודני כבר מחכים בזרועות פתוחות לראותך ולחבק חזק חזק.
עצוב וכואב לי, אבל בלב שלם ומלא אהבה אומרת לך שלום בפעם האחרונה.
נטע
