(08/07/1949 – 14/03/1970)
דני נולד ב-8.7.1949 י"ז תמוז תש"ט באלונים להוריו רות ואורי, אח לאלי הבכור ולאופיר ונעמי אחיו הצעירים.
נפל ב-14.3.1970 ו' אדר תש"ל
כותבת רות אמו
כעבור זמן מה, כאשר הדמעות ייבשו, כאשר נתפוש ששוב לא תחזור אלינו, אז נשב, נעלה את דמותך לפנינו עם החיוך המיוחד לך.
נשב, נפתח את מחברותיך, שוב תפרוש את כל עולמך העשיר לפנינו, ונדע מה גדולה היתה זכותנו בהיותך הבן שלנו.
אילו היה נכון שנשמתו של אדם עולה מעלה מעלה, כי אז היית רואה, עד כמה נכון ידעת, למי לקרוא בשם ידיד ורע.
אמא
ספד על קברו מאיר קגל שהיה מחנכו שנים רבות
רק כאשר נפגע סמוך סמוך אל לבנו,
רק כאשר הודעת דובר צה"ל תהפוך
לפתע את המוות הרחוק לפצע חי
בבשרנו ונתפוס במעומעם שזה דני,
שזה דני שלנו וחיוכו היקר נמחק
כמו במחי יד מספר החיים – רק אז,
במר עלינו יום ולילה, בוקר וערב,
חשים אנחנו מה כבד ואכזר המחיר,
אשר משלמת הארץ הזאת בהאבקה
על הקיום ועל השלום.
עוד אתמול ראינוהו מכה שורשים,
מטפס מעלה, גזע איתן ומבטיח והוא
כולו דרוך אל העלייה, אל השמחה,
אל המחר. הוא היה מאותם הנערים
שהם מלח האדמה, מאלה שהולכים
לגרעין ולתפקידים הקרביים מכיוון
שכך צריך, מכיוון ששם נתבעים
הטובים והמובחרים לתת את כל כולם,
ללא שיור.
ועתה כל מילות ניחומים מבושות
וחוורות נחנקות בגרוננו ורק התקוה
רק היא תלחש במפגיע, כל עוד
נושמים אנו:
לא לשווא דני, לא לשווא.
רק ברגעים מעטים, ברגעים שאני נפגש בדברים ואנשים, שכה אהבת דני: בפריחה, בלבלוב, באביב, בטרקטורים, במחרשות. במכוניות הדוהרים במרחבי שדות, בצחוק, בחיוך, בדברי חידוד והלצה, בתעלולים, בכוס קפה מהביל, בשירי להקת הנח"ל, בצלילי ה"פלטרס". בפרודיות של הגשש החיוור, בחבריך מהכיתה, מהגרעין, מהצבא, מנוה אור, מביתך – אלונים וממשפחתך…
רק אז מתעורר אני מהאשליה שזה רק חלום בלהות ואז מתחשק לי: למחות, לצעוק, לבכות, ולזעוק ולשמיים. אך באותם רגעים עצמם מבין אני ששוב אין טעם גם באלה. משום שאתה דני לא תחזור אלינו, לא היום ולא מחר, אך לשוא אחכה לך בימי ששי.
דבר אחד בפי: שלמי תודה. על החברות והרעות, שהיתה בינינו משחר ילדותנו, על העזרה והעידוד, על הצחוק עד כדי דמע, על התעלולים וההשתוללויות שבצענו יחד כל אותם הימים והלילות שבילינו יחדיו ועל…
ויותר מכל הייתי רוצה, שתשמע, תקשיב ותראה, שתקרא את אשר שפתי לוחשות – "תודה לך דני, תודה על החיים שהענקת לנו תמורת חייך אתה, תודה לך…
אלי
מתוך שירים ומכתבים שכתב לבני משפחתו
אבא
אבא לי היה,
קטן קומה,
גידל אותי בזרועותיו,
על שתי ידיו.
צמחתי וכברוש רוממתי.
הו, זקוף זוקפתי;
על אבא מלמעלה הצבעתי,
את שתי זרועותי פשטתי
אבל איך אבא,
אבא למה?
פתאום אותי, כבר לא הבנת?
שלום לך אחי! 10.4.67
… הישר אל לבך הדואב והמתגעגע. תאר לך את אלונים עתה: ימי אביב נשגבים. רוח לילה מרשרשת בזלזלים עטויים הירוק. השמש נושאת בקרניה את הדבורים אל שלל צבעי כליל החורש.
הקידה הקוצנית ועשרות הפרחים הצצים עתה ללא מעצור בשדות המרעה.
השסק נותן את גוונו הצהוב – ירוק של עלים ופירות. הרימון מאדים מניצני עלעליו כאילו מסמיק מנחת למראה כל ההוד העצום הזה. הציפורים גם הן אינן טומנות ראשיהן בקניהן המצחינים ועולזות לכל עלה רענן…
… ובכן אחי, קבל ברכותי לשחרורך הקרוב!
שלך דני
אי שם 21.9.68
למשפחתי מרנינת הלב, אי שם בפאתי הצפון, המוריק בשדותיו ויערותיו – שלום רב!
…קבלתי את חבילתכם וכן את מכתבכם. שניהם מלאו אותי בדיצה ורינה.
… למרות הברכות הלבביות והכנות לשנה החדשה, הרי אנו יודעים, אם לא נרצה לרמות את עצמנו, כי אם השנה הבאה תהיה רצופה בפעולות חבלה ותוצאותיהן ההרסניות. הנה בדיוק לראש השנה, נהרגו ששה מחיילינו וביניהם בעלי דרגות ותפקידים מכובדים בצה"ל.
אם נרצה לאחל לעצמנו ברכה כל שהיא, הרי נברך בכך, שהשנה נצליח לגבור על אויבינו ונחסל את הנגף הנקרא "אל פתח".
…כפי שקראתי במכתבכם. הרי החל קטיף הכתנה, ויש לציין, שמתעוררים געגועים לימים ההם הרחוקים…
שלום רב ונשיקות מבנכם הנמצא אי שם בדרום ואשר עיניו צופות לצפון
בברכת שנה טובה, דני
