איזמן צביקה

(20/09/1920 – 12/02/2015)

צבי (או צביקה כפי שנהגנו לקרוא לו) נולד בורשה בעשרים לספטמבר 1920, להוריו משה ואלקה. הוא היה הבן השני, לאחר אחותו פרל, שהייתה בוגרת ממנו בשש עשרה שנים. האב היה נגר, בונדאי שלא היה דתי והלך לבית הכנסת רק בראש השנה וביום כיפור, בכדי לרצות את אשתו. האם הייתה עקרת בית אדוקה מאוד והקפידה לשמור על כשרות למהדרין ועל ציון וחגיגת כל חגי ישראל בביתם.

צבי למד ב"חדר" ואחר כך, לאחר שהפעיל על אימו לחצים רבים ובעזרת אביו, למד גם בבית הספר היסודי היידישאי: "ציש"א" (צענטראלע יידישע שול ארגאניזאציע). עם סיום לימודיו בביה"ס היסודי תמה תקופת לימודיו עד אחרית ימיו.

מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עד לרצח אביו בידי הגרמנים כאשר הלכו (הוא ואביו) להביא מעט קמח ממחבוא סמוך לבית לאחר כניסת העוצר. בעזרת ידיד פולני, שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית, ברח צבי מהצד הפולני של ורשה לצד הרוסי (ביאליסטוק). כשהוא רעב ללחם, ניגש צבי ללשכת העבודה ומשם נשלח למחנה עבודה בסיביר, בהרי אורל. הוא נשאר לעבוד בסיביר עד תום המלחמה וב – 1946 חזר לפולין. אז גילה את גודל השואה הפרטית שלו כי איש מבני משפחתו (אמו, אחותו וגיסו עם שלושת ילדיהם וכל הדודים) לא נשאר בחיים. הוא הצטרף לקבוצת חלוצים מתנועת "גורדוניה" ויחד אתם הבריח את הגבול (בעזרת ארגון "הבריחה") לצ'כוסלובקיה, אוסטריה ועד הגיעם לאיטליה. לאחר המתנה של מספר חודשים עלה על ספינת המעפילים "מולדת" אך הספינה נתפסה ע"י הבריטים וצבי נשלח לשנתיים במחנה המעפילים בקפריסין.

רק בסוף שנת 1949 הצליח צבי, סוף כל סוף, להגיע לארץ ישראל. בהיותו גלמוד לחלוטין ניסה להסתדר בעבודות שונות אך בריאותו הרופפת, כתוצאה מהשהות בקפריסין, גרמה לו לנסות ולהתקבל לקיבוץ. בעזרת ידידים, הגיע לקיבוץ יגור, שם חי כ – 12 שנים ועבד בלול וכן כעורך המדור לסרות יידיש בעיתו "למרחב". באחת הנסיעות מתל אביב ליגור פגש את יודיסקה ונפשותיהם נקשרו. בשנת 1962 נישאו וצבי עבר לאלונים. גם באלונים החל צבי את דרכו בלול אך בהמשך עבר לעבוד במטבח ולבסוף הגיע לעבוד בארכיון של "בית לוחמי הגטאות", שם עבד עד שנת 2000. נפשו הייתה קשורה בעבותות בנפשה של יודיסקה ועם מותה בשנת 1998 הפך לאיש עצוב וערירי, אף כי רכש לו חברים רבים באלונים.

מאז ילדותו עסק צבי בכתיבה והוא החל לפרסם את כתביו עוד כשהיה במחנה המעפילים בקפריסין. צבי חשב וחלם וכמובן גם כתב ביידיש. הוא פרסם 15 ספרים, אשר רבים מהם תורגמו לגרמנית, לפולנית, לאנגלית, לרומנית ולרוסית. חמישה מספריו תורגמו גם לעברית. צבי היה סופר מוערך מאוד וזכה בפרסים רבים. הבולטים מבין הפרסים בהם זכה היו: פרס איציק מאנגער ב – 1980, פרס עיריית ת"א ע"ש מנדלי מוכר ספרים ופרס יוקרתי במונטריאול – קנדה. עם לכתו של צבי מהעולם, הסתלק אחרון הסופרים היידישאים בתנועה הקיבוצית.

אנו נפרדים היום מאיש מוכשר וצנוע, שוחר אדם ובעל יכולת לקשור קשרים אישיים מאין כמוהו. לצבי לא היו ילדים ופרט לחברי אלונים, רק משפחתה של יודיסקה היא משפחתו, אך הספרים הרבים שהותיר הם שישאירו אותו בזכרוננו עוד שנים רבות. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

לצבי אייזנמן היו את כל הסיבות להרים ידיים ולוותר. כילד בשואה ראה איך רוצחים את אביו באכזריות, וכשידידים פולנים הבריחו אותו אל מעבר לגבול הרוסי הוא נאלץ להשאיר מאחור את אמו ואחותו שנספו אף הן בשואת יהודי פולין. בימי המלחמה הוא עבד בעבודות שחורות מזדמנות בתנאי מצוקה מחפירים ולא פעם כמעט ומת מרעב.

צבי נולד בעשרים בספטמבר 1920, בווארשה, פולין. אביו, משה, היה נגר רהיטים, איש משכיל, חילוני שקרא ספרי יידיש, עיתונים וחוברות, ובאחד במאי הלך להפגין למען מחר טוב יותר.

אמו, אלקה, הייתה אישה אדוקה מאוד. כשהגיע הזמן לבחור בשבילו בית ספר, הכריעה אמו, והוא נשלח ללמוד ב״חדר״. ה״חדר״ שכן בסמיכות לבית הספר היידישאי החילוני ״בית הספר בורוכוב״ (״הבורוכוב שול״). צבי מתאר החלטה זו כמקרה המכריע בחייו:

״לחדר היו חלונות ארוכים, מאובקים, שמעולם לא נוקו, ומכל פינה בו פרץ עיפוש, כי אף פעם לא פתחו אותם. הרבי והרבנית היו אנשים זקנים, והם חששו להצטנן. כמו להכעיס, בדיוק מול החדר, עמדו פתוחים לרווחה חלונות ה׳בורוכוב שול׳, והילדים שם רעשו, ושרו בליווי פסנתר. פסנתר זה נתן לי אומץ להכריז על שביתה. נמשכתי לשם, אל הילדים השמחים, ובייחוד אל הפסנתר. זכיתי בשביתה: עברתי ללמוד בבית הספר העממי. בעיניו של אבא נדלקו זיקי אושר, כשהוביל אותי לראשונה לבית הספר״. (צבי אייזנמן, המחוגים אצים, רצים, 116)

כשסיים את בית הספר היסודי, הלימודים היחידים שלמד בחייו, פרצה מלחמת העולם השנייה. כשהגיעו הגרמנים לווארשה, נרצח אביו לנגד עיניו. פולנים קומוניסטים עזרו לו לחצות את הגבול לרוסיה. אמו סירבה לברוח איתו כיוון שאחותו, הבוגרת ממנו בשש-עשרה שנה, ואם לשלושה ילדים, חייה איתה. צבי מספר שזה מעיק עליו עד היום שעזב אותן. ברוסיה, הוא הסתתר בבתי כנסת ובשלב מסוים החליט להתגייס לעבודה בסיביר. לאחר המלחמה, ב- 1946, חזר לפולין, וגילה שאף אחד מבני משפחתו לא שרד. כאן התחיל המסע "האחר-מלחמתי" שלו: אל צ'כיה, אחר כך לאוסטריה, משם לאיטליה ולבסוף לקפריסין. שנתיים תמימות שהה צבי בקפריסין במחנה מעצר. מקפריסין הגיע לחיפה, ומשם לקיבוץ יגור. שתיים עשרה שנים חי צבי ביגור, עבד כלולן ובמקביל ערך את המדור הספרותי ביידיש בעיתון "למרחב".

את יודיסקה (יהודית), שהייתה מורה לעברית, הכיר בנסיעותיו ממערכת עיתון "למרחב" בתל-אביב הביתה ליגור. יודיסקה נסעה לאלונים: "ראיתי אותה – אישה שמחה, מבינה בדיחה, שרה בדרך שירי איציק מאנגר. כשנודע לי שהיא לא נשואה, לחצתי עליה להתחתן, וזה מה שקרה. היו לי איתה שלושים ושש שנים בלתי-רגילות. אין לך מושג איזו אהבה. לא היו לנו ילדים. זה כבר היה מאוחר. היא זו שלימדה אותי עברית. מאז אני קורא רק עברית וכותב רק ביידיש". ("יידיש איז מיין גאנץ לעבן" [היידיש היא כל חיי], ראיון עם אורה ערמוני, עיתונות קיבוצית, 21.12.2006)

צבי החל לכתוב כשהיה עדיין בבית-הספר. בשנות המלחמה המשיך לכתוב שירים, אבל לא הראה אותם לאיש ולא סיפר שהוא מתעסק "במיני שטויות כאלה" (צבי אייזנמן, המחוגים אצים, רצים, 117). כששהה באיטליה, החל לכתוב ולפרסם בכתבי העת ביידיש באמריקה, ומאוחר יותר בקפריסין העז לשלוח שני שירים לעיתון יידיש שיצא לאור בישראל בשם "נייוועלט" (עולם חדש). כשהגיע צבי לישראל התחיל לכתוב סיפורים. ב-1956 הוציא לאור את ספרו הראשון, "די באן" (המסילה). חמישה-עשר ספרים כתב צבי ביידיש, רבים מהם תורגמו לגרמנית, לפולנית, לאנגלית, לרומנית, לרוסית ולעברית.

צבי דובר עברית, אבל שפת אמו היא יידיש, הוא כתב כל חייו ביידיש, חולם ביידיש וחי ביידיש:

"כשאין לי עם מי לדבר יידיש, אני מדבר עם העצים. כשקיבלתי את פרס מאנגר ישבתי על המרפסת וסיפרתי לשכן שלי, לעץ, שזכיתי בפרס. סיפרתי לו שאני נוסע לקבל את הפרס והתייעצתי איתו מה ללבוש: האם להוריד מהבוידם את הכובע טמבל, סנדלים ומכנסיים קצרים? או אולי ג'ינס, או פראק וצילינדר? אז העץ ענה לי: קודם כל תהיה בנאדם, לא חשוב מה תלבש. יידיש היא כל העולם שלי."

("יידיש איז מיין גאנץ לעבן" [היידיש היא כל חיי], ראיון עם אורה ערמוני, עיתונות קיבוצית, 21.12.2006)